יש סיכוי טוב שמי שגדל במערב בשנות ה-90 או בתחילת שנות ה-2000 לא ידע להצביע על טיבט במפה - אבל הכיר היטב שתי מילים באנגלית: Free Tibet. הן הופיעו על חולצות, מדבקות וכרזות, כשדגל טיבט התנוסס בפסטיבלי מוזיקה, באוניברסיטאות ובהפגנות. ריצ'רד גיר דיבר שוב ושוב על הדיכוי הסיני, וב-1993 אפילו ניצל את הופעתו בטקס האוסקר כדי להפנות את הזרקור לטיבט. מרטין סקורסזה ביים את "קונדון", בראד פיט כיכב ב"שבע שנים בטיבט", וכמה מהכוכבים הגדולים בעולם המוזיקה עלו לבמות שהוקדשו למאבק הטיבטי.
גלריה
(REUTERS/Priyanshu Singh, AP Photo/Shonal Ganguly, Reuters / Aly Song, Reuters / Carlos Garcia Rawlins)
ב-1996, בפארק גולדן גייט בסן פרנסיסקו, הגיעו כ-100 אלף בני אדם למופע Tibetan Freedom Concert הראשון, שארגן אדם יאוך מהביסטי בויז. על הבמה הופיעו בין היתר הביסטי בויז, ביורק, Rage Against the Machine, Smashing Pumpkins, Foo Fighters, Sonic Youth ו-A Tribe Called Quest. המופע גייס כ-800 אלף דולר למען המאבק הטיבטי, ובשנים שלאחר מכן נערכו אירועים דומים בניו יורק, בוושינגטון ובוויסקונסין. טיבט, במילים אחרות, הייתה אז אחד ממאבקי זכויות האדם המזוהים והמתוקשרים ביותר במערב.
היום קשה לדמיין אירוע דומה. לא מפני שהבעיה הטיבטית נפתרה, וגם לא מפני שהיחס של השלטון הסיני לטיבט נעשה ליברלי יותר. להפך: ארגוני זכויות אדם טוענים שבשנים האחרונות הלכה בייג'ינג והעמיקה את השליטה הפוליטית, הדתית והתרבותית באזור. ארגון זכויות האדם האמריקני Freedom House, שעוקב אחר מצב הדמוקרטיה והחירויות בעולם, העניק לטיבט בדוח שלו ל-2026 ציון 0 מתוך 100 בחופש פוליטי ואזרחי. ובכל זאת, "Free Tibet" נעלמה כמעט לחלוטין מהתרבות המערבית: אין פסטיבלי ענק, אין סרטים הוליוודיים גדולים על הכיבוש הסיני וכמעט אין כוכבי על שהופכים את טיבט לדגל ציבורי. במאבק על תשומת הלב העולמית, אחד הסמלים המובהקים ביותר של שנות ה-90 פשוט ירד מהבמה. השאלה היא למה.
המאבק שהיה קל להבין
שורש הסכסוך קדם כמובן בעשרות שנים לחולצות ולמופעי הרוק. הכוחות הקומוניסטיים של סין השתלטו על טיבט בראשית שנות ה-50, כשבייג'ינג מתארת עד היום את האירוע כ"שחרור בדרכי שלום", בעוד טיבטים גולים ופעילי זכויות אדם מתארים אותו ככיבוש. ב-1959 פרצה התקוממות בבירת טיבט להסה, שבמהלכה תושבי העיר פתחו במרד מזוין נגד שלטון הרפובליקה העממית של סין. ההתקוממות דוכאה בידי הכוחות הסיניים, והדלאי למה ה-14, המנהיג הרוחני של הבודהיזם הטיבטי, נמלט להודו, שם הוא חי מאז.
מופע הענק למען טיבט ב-1996. הסיסמה הייתה פשוטה יותר מהפוליטיקה
(freedomneedsasoundtrack.com)
אבל רק עשרות שנים אחר כך הפכה טיבט לתופעה תרבותית מערבית. הזכייה של הדלאי למה בפרס נובל לשלום ב-1989 סייעה לכך, וכך גם דמותו: נזיר בודהיסטי מחויך וכריזמטי, שמטיף לאי-אלימות, מול משטר קומוניסטי עצום וחמוש. עבור קהל מערבי בסוף המלחמה הקרה היה זה סיפור שקל במיוחד להכניס לסיסמה. אפילו הניואנסים הפוליטיים לא הפריעו: הביטוי "Free Tibet" נשמע כקריאה לעצמאות, אבל הדלאי למה וההנהגה הטיבטית הגולה עברו כבר קודם למדיניות שונה. "דרך האמצע" שלהם אינה דורשת שטיבט תהפוך למדינה עצמאית, אלא שתזכה באוטונומיה אמיתית בתוך הרפובליקה העממית של סין, שתאפשר לטיבטים לנהל את ענייני הדת, התרבות והחינוך שלהם. הסיסמה, במילים אחרות, הייתה פשוטה יותר מהפוליטיקה שמאחוריה, וזה עבד.
שנות ה-90 היו גם תקופה שבה תמיכה בטיבט כמעט לא גבתה מחיר מכוכב מערבי. סין הייתה מדינה גדולה וחשובה, אבל היא עוד לא הייתה המעצמה הכלכלית שמעט חברות בינלאומיות יכולות להרשות לעצמן להתעלם ממנה. ב-1997 יצאו בהוליווד שלושה סרטים שהכעיסו מאוד את בייג'ינג: "שבע שנים בטיבט", "קונדון" ו"צדק אדום". שני הראשונים עסקו ישירות בטיבט ובדלאי למה, והשלישי הציג באור קשה את מערכת המשפט הסינית. בתגובה אסרה סין זמנית על שיתוף פעולה עסקי עם האולפנים שהפיקו אותם. כמעט שלושה עשורים אחר כך, קשה לדמיין שנה הוליוודית כזאת.
ואז השתנה מאזן הכוחות
סין של סוף שנות ה-90 אינה סין של העשורים שבאו אחר כך. ב-2001 היא הצטרפה לארגון הסחר העולמי, כלכלתה המריאה, מאות מיליוני סינים הצטרפו למעמד הביניים ושוק הקולנוע הסיני הפך לפרס שחברות הבידור הגדולות בעולם לא רצו לאבד. היחסים עם בייג'ינג לימדו את הוליווד שיעור פשוט: יש נושאים שעלולים לעלות ביוקר. ריצ'רד גיר, שהיה אולי הכוכב המזוהה ביותר עם המאבק הטיבטי, סיפר ב-2017 כי היו סרטים שבהם לא יכול היה להשתתף בגלל התנגדות סינית, וכי נאמר לו במפורש שמימון לפרויקט מסוים עלול להיפגע אם ילוהק אליו. גיר המשיך לפעול למען טיבט, אבל הנוכחות שלו בסרטי האולפנים הגדולים הצטמצמה מאוד.
ריצ'רד גיר והדלאי למה ב-1993. היו זמנים בטיבט
(צילום: AP Photo/Reed Saxon)
כרזת הסרט "שבע שנים בטיבט" מ-1997. היום כבר אין סרטים כאלה
(imdb)
אבל ריצ'רד גיר והוליווד היו רק חלק מסיפור גדול יותר. ככל שהשוק הסיני גדל, כך התברר שגם את גבולות הצנזורה של בייג'ינג אפשר במידה מסוימת לייצא אל מעבר לגבולותיה. דוח מקיף שפרסם ארגון חופש הביטוי האמריקני PEN America ב-2020 תיאר כיצד אולפנים אמריקניים שינו לאורך השנים עלילות, דמויות, דיאלוגים ולוקיישנים כדי שלא להרגיז את הרשויות הסיניות - ובמקרים מסוימים אף ניסו לצפות מראש מה עלול להיפסל ולבצע צנזורה עצמית עוד לפני שהסרט הגיע לבחינת הצנזורים. לפי הדוח, היו אף הפקות שבהן ניתנה לנציגים סינים אפשרות לייעץ כיצד להימנע מתוכן שעלול לסכן את הפצת הסרט במדינה.
עד כמה גדול המנוף הכלכלי הזה התברר היטב באוקטובר 2019, כשהעימות גלש גם ל-NBA. דריל מורי, אז הג'נרל מנג'ר של יוסטון רוקטס, פרסם ציוץ קצר ובו תמיכה במפגינים בהונג קונג: "Fight for Freedom. Stand with Hong Kong". הציוץ נמחק במהירות, אבל בסין התגובה הייתה מיידית: רשת CCTV הסינית ביטלה שידורים, חברות סיניות הפסיקו שיתופי פעולה וענקית הטכנולוגיה הסינית Tencent, שמחזיקה בזכויות שידור דיגיטליות של ליגת ה-NBA בסין, הודיעה שלא תשדר את משחקי הרוקטס. קומישינר ה-NBA אדם סילבר סירב להעניש את מורי והגן על זכותו להתבטא, אך הודה בהמשך שהמשבר עלה לליגה מאות מיליוני דולרים.
חודשיים בלבד לאחר מכן הגיע מבחן דומה לכדורגל האנגלי. מסוט אוזיל, אז כוכב ארסנל, פרסם ביקורת חריפה על היחס הסיני לאויגורים במחוז שינג'יאנג. ארסנל מיהרה לפרסם ברשת החברתית הסינית Weibo הודעה שלפיה מדובר בדעותיו האישיות של השחקן וכי המועדון הוא "ארגון א-פוליטי". זה לא הספיק: הטלוויזיה הממלכתית הסינית הסירה מלוח השידורים את משחק הפרמייר ליג בין ארסנל למנצ'סטר סיטי.
דריל מורי. הציוץ שלו עלה מאות מיליוני דולרים ל-NBA
(AP Photo/Chris Szagola)
גם בפריימר ליג למדו שלא כדאי להתעסק עם סין. מסוט אוזיל
(צילום: רויטרס)
המקרים היו שונים זה מזה, ולא בכל אחד מהם גוף מערבי פשוט נכנע לדרישה מפורשת של בייג'ינג, אבל יחד הם המחישו את אותו שינוי יסודי: חברות, ליגות ומועדונים במערב כבר ידעו שגם התבטאות של אדם אחד בנושא שסין מחשיבה רגיש עלולה לסכן שוק עצום בתוך שעות. כך נוצר תמריץ לא רק לציית לצנזורה הסינית כשהיא מופעלת - אלא לחשוב מראש מה עדיף שלא לומר. עבור טיבט, שהפכה לסמל מערבי דווקא בתקופה שבה המחאה נגד בייג'ינג כמעט לא נשאה מחיר כלכלי, השינוי הזה היה משמעותי במיוחד.
המקרים האלה אינם מוכיחים שסין לבדה 'השתיקה' את טיבט במערב, אבל הם ממחישים שינוי רחב יותר: מה שהיה בשנות ה-90 עמדה מוסרית כמעט נטולת מחיר הפך בהדרגה לעמדה שעלולה לסבך אולפן, מותג, אמן או מועדון ספורט עם אחת המעצמות החשובות בעולם. והאפקט לא הוגבל לקולנוע: ב-2008, אחרי שביורק סיימה הופעה בשנגחאי בקריאה למען טיבט, הרשויות הסיניות הגיבו בחריפות והמקרה הפך לאזהרה נוספת לאמנים זרים. יותר ויותר, התברר שאפשר לתמוך בטיבט - אבל כבר אי אפשר להניח שלא יהיה לכך מחיר.
2008: הפעם האחרונה שבה כולם הסתכלו
אם שנות ה-90 היו תור הזהב של "Free Tibet", שנת 2008 הייתה אולי ההתפרצות הגדולה האחרונה שלה אל מרכז השיח העולמי. בחודשים שקדמו לאולימפיאדת בייג'ינג פרצו מחאות נרחבות בטיבט ובאזורים טיבטיים נוספים, והרשויות הסיניות הגיבו ביד קשה. במקביל, מסעה של הלפיד האולימפי בעולם לווה שוב ושוב בהפגנות פרו-טיבטיות. בפריז ניסו מפגינים לשבש את המסלול, באתונה פרצו פעילים לטקס שקשור למסע הלפיד ודגלי טיבט שוב מילאו את מסכי הטלוויזיה.
גם המספרים משקפים עד כמה הייתה 2008 יוצאת דופן. ניתוח של Google Trends שפורסם במגזין האמריקני Foreign Policy מצא שהעניין בחיפושים אחר "Tibet" הגיע לשיא באפריל אותה שנה ושב וקפץ סביב האולימפיאדה. אלא שבמבט ארוך יותר המגמה הייתה הפוכה: העניין בטיבט הלך ופחת, והחיפושים אחר הביטוי "Free Tibet" ירדו אפילו בצורה חדה יותר. אפשר לראות ב-2008 קו פרשת מים: העולם כולו הביט בסין - ובייג'ינג הבינה היטב עד כמה טיבט יכולה לפגוע בתמונה שביקשה להציג.
הפגנה למען טיבט בפריז במהלך מסע הלפיד באולימפיאדת בייג'ינג 2008. בשנים שלאחר מכן השליטה הסינית באזור התהדקה, אבל העניין של העולם בנושא דווקא הלך ופחת
(Francois Durand / Getty Images)
הפגנה למען טיבט בלונדון במהלך מסע הלפיד ב-2008
(Dan Kitwood / Getty Images)
הפגנה למען טיבט באתונה ב-2008
(Milos Bicanski / Getty Images)
בשנים שלאחר מכן השליטה הסינית באזור התהדקה, והיכולת לספר לעולם מה מתרחש בתוכו נעשתה קשה במיוחד. בניגוד לרוב חלקי סין, עיתונאים זרים אינם רשאים פשוט לנסוע למחוז האוטונומי של טיבט ולדווח. הם זקוקים לאישור מיוחד, ובפועל רוב הבקשות העצמאיות נדחות. גם כשמאושרים ביקורים, הם מתקיימים פעמים רבות במסגרת סיורים מאורגנים ומפוקחים. בדוח האחרון שלה בנושא ציינה מחלקת המדינה האמריקנית כי הגישה של דיפלומטים ועיתונאים לטיבט נותרה מוגבלת ביותר. עבור מאבק ציבורי, זהו חיסרון כמעט קטלני: קשה להחזיק נושא בכותרות כשאין ממנו תמונות חדשות, אין אליו גישה חופשית לעיתונאים, קשה לדבר עם תושבים מבלי לסכנם - ורוב הדרמות מתרחשות הרחק מהמצלמות.
זו האירוניה הגדולה של הסיפור הטיבטי: דעיכת תשומת הלב הבינלאומית לא חפפה להקלה במדיניות הסינית. רק במאי האחרון פרסם ארגון זכויות האדם הבינלאומי Human Rights Watch דוח מקיף על מערכת החינוך בטיבט. לפי הדוח, תוכנית ארצית שהונהגה ב-2021 מחייבת שימוש במנדרינית כשפת ההוראה והטיפול בגני ילדים גם באזורי מיעוטים, ובפועל מצמצמת בצורה דרמטית את המקום של השפה הטיבטית כבר בגיל הרך. לצד השפה, מתאר הדוח גם חינוך פטריוטי והדגשת הזהות הסינית כבר בגני הילדים. ב-2025 דיווח הארגון גם על סגירת מוסדות חינוך פרטיים במזרח טיבט שקידמו את השפה והתרבות הטיבטיות.
בייג'ינג דוחה את הטענות שהיא פועלת למחיקת התרבות הטיבטית. מבחינת השלטון הסיני, המדיניות באזור הביאה פיתוח, תשתיות ושיפור עצום ברמת החיים, והיא הכרחית גם לאחדות הלאומית. במהלך ביקור נדיר של הנשיא שי ג'ינפינג בבירת טיבט להסה ב-2025, לרגל 60 שנה להקמת המחוז האוטונומי, הדגישה הממשלה את הצמיחה הכלכלית העצומה שנרשמה באזור ואת ההשקעות בתשתיות ובפיתוח. ארגוני זכויות אדם, מנגד, טוענים שהמודרניזציה מלווה במחיר כבד של שליטה פוליטית והטמעה תרבותית.
שי ג'ינפינג, מנהיג סין. בייג'ינג חיכתה - ובסופו של דבר תשומת הלב עברה למקום אחר
(צילום: REUTERS/Maxim Shemetov)
אזרחים סינים מצדיעים במוזיאון המפלגה הקומוניסטית, באירועים לציון 105 שנה להקמתה לפני כחודשיים
(צילום: Kevin Frayer/Getty Images)
גם המחאה לא פסקה לחלוטין. מאז 2009 הציתו את עצמם יותר מ-150 טיבטים - נזירים ואזרחים - כמחאה נגד השלטון הסיני והפגיעה, לדבריהם, בדתם ובתרבותם. מספר המקרים צנח בהמשך, בין היתר על רקע הידוק הפיקוח והחשש שגם משפחותיהם וסביבתם של המציתים ייענשו. פעם אירועים כאלה היו עשויים להחזיר את טיבט לכותרות ברחבי העולם, אבל כיום הם בקושי חוצים את גבולות הקהילה הטיבטית וארגוני זכויות האדם.
העולם מצא מאבקים אחרים
אבל אי אפשר להסביר את היעלמותה של טיבט רק באמצעות כוחה של בייג'ינג. גם העולם השתנה: פיגועי 11 בספטמבר והמלחמות באפגניסטן ובעיראק הסיטו את תשומת הלב המערבית לכיוון אחר לחלוטין. בהמשך הגיע האביב הערבי, המלחמה בסוריה, רוסיה ואוקראינה - וכמובן גם הסכסוך הישראלי-פלסטיני שהגיע לשיאו מבחינת תהודה בינלאומית ב-7 באוקטובר 2023. גם בתוך סין עצמה הופיעו סוגיות שנתפסו כחדשות ודחופות יותר: מחנות המעצר והדיכוי של האויגורים בשינג'יאנג, חיסול חלק גדול מהחירויות הפוליטיות בהונג קונג והעימות ההולך ומחריף סביב טייוואן. כך שטיבט לא נעשתה פחות רגישה מבחינת בייג'ינג, היא פשוט נאלצה להתחרות על תשומת הלב מול שורה ארוכה של משברים.
חוקרים מצביעים גם על הבדל חשוב: לשינג'יאנג, להונג קונג ולטייוואן יש כיום משמעות ישירה יותר בוויכוחים על ביטחון, סחר, טכנולוגיה ומאזן הכוחות העולמי. טיבט, לעומת זאת, מבודדת יותר פיזית ותקשורתית. מחקר שפרסם מכון המחקר הבריטי Council on Geostrategy ב-2025 על היחס הבינלאומי לסוגיה אף הצביע על השילוב בין הגישה המוגבלת לאזור, העוצמה הכלכלית הסינית וחוסר הרצון של מדינות רבות להסתכן בעימות עם בייג'ינג.
הפגנה פרו-פלסטינית בניו יורק. זה מה שבאופנה היום
(מתוך X)
קרוביהם של אויגורים הכלואים בסין מפגינים באיסטנבול ב-2022. לא רק הטיבטים מדוכאים על ידי בייג'ינג
(צילום: AFP )
תמונות של אויגורים שכלואים בשינג'יאנג
(צילום: AFP)
וככל שעבר הזמן, נעלמה גם אחת הדמויות שהחזיקו את המאבק בכותרות יותר מכל אדם אחר: הדלאי למה עצמו פרש ב-2011 מתפקידו הפוליטי והעביר את הסמכות להנהגה הגולה הנבחרת. הוא נותר המנהיג הרוחני והסמל העולמי של טיבט, אבל הופיע פחות ופחות במרכז הפוליטיקה היומיומית. הסיפור הפך מסובך יותר, ארוך יותר - ובעולם של מחזורי חדשות מהירים, גם קשה יותר לשווק אותו.
אלא שדווקא עכשיו מתקרב אירוע שעשוי להפוך את טיבט שוב לסיפור עולמי, וכדי להבין אותו צריך לחזור ל-1995. באותה שנה הכריז הדלאי למה כי ילד טיבטי בן שש, גנדן צ'ואקי ניאמה, הוא גלגולו ה-11 של הפאנצ'ן למה - הדמות השנייה בחשיבותה בזרם המרכזי של הבודהיזם הטיבטי. שלושה ימים לאחר מכן נעלמו הילד ומשפחתו, והוא לא נראה בציבור מאז. בייג'ינג בחרה פאנצ'ן למה אחר מטעמה, שאותו רבים מהטיבטים אינם מכירים כלגיטימי. במאי 2025 מלאו 30 שנה להיעלמותו של הילד שנבחר בידי הדלאי למה. לפרשה הזאת יש חשיבות עצומה עכשיו, משום שהפאנצ'ן למה ממלא באופן מסורתי תפקיד בתהליך זיהויו של הדלאי למה הבא. והדלאי למה הנוכחי כבר בן 91.
בקיץ 2025 הוא שם קץ לשנים של אי-ודאות והודיע כי מוסד הדלאי למה יימשך גם אחריו. הוא קבע כי הגוף שהקים, Gaden Phodrang Trust, יהיה בעל הסמכות לזהות את גלגולו הבא - והבהיר למעשה שבייג'ינג לא תהיה רשאית לבחור את יורשו. סין השיבה מיד: מבחינתה, רק הממשלה המרכזית מוסמכת לתת אישור סופי לבחירת דלאי למה חדש. בכירים סינים חזרו מאז על הדרישה שההליך יתבצע בהתאם לכללים שאותם קבעה בייג'ינג, ובכללם מנגנון "כד הזהב" שמקורו בתקופת שושלת צ'ינג.
הצהרתו של הדלאי בשנה שעברה על כך שיהיה לו יורש מוצגת לקהל התומכים בדרמסאלה. סין צפויה לבחור יורש מתחרה
(צילום: Sanjay BAID / AFP)
שמר על קשר. ריצ'רד גיר בחגיגות לרגל יום הולדתו ה-90 של הדלאי למה בשנה שעברה, שבמהלכן מסר את הצהרתו על יורש עתידי
(צילום: REUTERS/Anushree Fadnavis)
הדלאי למה בילדותו. נבחר כשהיה בן שנתיים, אחרי שזיהה פריטים של קודמו
המשמעות ברורה: אחרי מותו של הדלאי למה עלול להיווצר מצב חסר תקדים שבו יוצגו לעולם שני מועמדים מתחרים - אחד שיוכר על ידי ההנהגה הדתית הטיבטית הגולה, ואחר שיזכה בגיבוי של המפלגה הקומוניסטית הסינית. עבור בייג'ינג זה הרבה יותר מוויכוח תיאולוגי: דלאי למה חדש שמוכר על ידי מיליוני מאמינים אך חי מחוץ לשליטתה עלול להמשיך במשך עשרות שנים את הסמל הטיבטי שהמפלגה מנסה לנטרל. מנגד, הצלחה של סין לכפות בהדרגה את המועמד שלה עשויה לאפשר לה דבר שלא הצליחה להשיג מאז 1959: שליטה לא רק בשטח הטיבטי, אלא גם במוסד הרוחני החשוב ביותר שלו.
אז באמת לאף אחד כבר לא אכפת?
לא בדיוק. ארגוני Free Tibet ו-International Campaign for Tibet עדיין פעילים, קהילות טיבטיות ממשיכות להפגין ברחבי העולם - ורק לפני כחודשיים גבר טיבטי שמחה נגד הכיבוש הסיני הצית את עצמו למוות מחוץ למטה האו"ם במנהטן. הסוגיה מעולם לא נעלמה לחלוטין מהפוליטיקה האמריקנית והאירופית, וביולי 2024 אף נחקק בארה"ב חוק חדש שעסק במפורש בסכסוך טיבט-סין, כשב-2025 הטילו ארה"ב וסין זו על זו מגבלות ויזה במסגרת עימות נוסף סביב הגישה לטיבט. אבל יש הבדל בין הישרדות במסדרונות הקונגרס ובארגוני זכויות האדם לבין נוכחות בתרבות הפופולרית.
תיעוד קשה לצפייה מניו יורק: גבר הצית את עצמו למוות במחאה לשחרור טיבט
בשנות ה-90 לא היה צריך לעקוב אחרי מדיניות החוץ האמריקנית כדי לדעת מהי טיבט. היא הייתה בקולנוע, במוזיקה, בטלוויזיה, על הבגדים. דור שלם הכיר את הדלאי למה עוד לפני שהכיר את מנהיג סין. כיום טיבט ממשיכה להתקיים כאחת מסוגיות זכויות האדם הממושכות בעולם, אבל בלי אותה נוכחות כמעט אינסטינקטיבית בתודעה המערבית - וזה אולי אחד הניצחונות החשובים ביותר של בייג'ינג. סין לא שכנעה את העולם כולו שהטיבטים מרוצים משלטונה, והיא גם לא הצליחה להביא את הדלאי למה לחזור ללהסה בתנאיה - אבל במשך שלושה עשורים היא נעשתה חזקה מכדי שניתן יהיה להתעלם ממנה, הפכה את הגישה לטיבט לקשה במיוחד, העלתה את המחיר של עימות איתה - וחיכתה עד שבסופו של דבר תשומת הלב עברה למקום אחר.
לפני 30 שנה מאה אלף צעירים יכלו להגיע לפארק בסן פרנסיסקו כדי לראות את הביסטי בויז וביורק ולצאת ממנו כשהם צועקים "Free Tibet". היום ילד טיבטי יכול להתחיל את יומו בגן שבו שפת הלימוד היא מנדרינית, תחת שלטון שמבקש לקבוע גם מי יהיה גלגולו הבא של מנהיגו הרוחני - וזה כמעט אינו מייצר כותרת במערב. "Free Tibet" נעלמה מהחולצות. טיבט עצמה לא נעלמה.
