כשהייתי בתיכון היו ימי קיץ שלמים שהתעסקנו בכיבוי שרפות. לא כביטוי, פיזית. שוב הציתו את השטחים ליד הקיבוץ. אותם מרחבים פתוחים שבהם עדרי הבקר שלנו רעו. למרות שהאש חזרה כל כמה ימים, שוב בהצתה של בודדים מכפרי האזור, המשכנו לגדל בקר, לא בגלל רווחיות או נוחות אלא בגלל תחושת שליחות פשוטה וברורה. היה ברור לכולנו שהעדרים שומרים על הקרקע, ושהשדות האלה לא מחזיקים את עצמם. זו הייתה ציונות שהרחנו בעשן.
אז, בתיכון, לא מעט אנשים שאלו אותי למה בכלל צריך בקר? הרי זה לא הענף הכי רווחי, ולא אחד שמביא תהילה או יציבות כלכלית. התשובה שנשמעה אז אולי מיושנת, אבל היא עדיין נכונה היום. העדרים מחזיקים את השטח חי. הם מונעים נטישה, מביאים פעילות, מביאים עבודה ומחזיקים את השדות פתוחים. ואותו דבר גם עדרי הרפת. רפת אחת יוצרת סביבת חיים שלמה. מרעה, גידולים, תחזוקה, השקיה, תעסוקה. מי שלא היה שם בשטח לא תמיד מבין כמה זה קריטי לשמור על מרקם כזה.
ברגע שכל אלו פועלים יחד בסינרגיה, יש מעגל: אותו ציוני חורש את האדמה ומגדל את המרעה או את הבקר. אותן חיות, שצריכות לגדול, מתמרצות את אותו ציוני להמשיך ולגדל מזון עבורן, או למצוא עשב. וכשנגמר העשב, נדרש הציוני לפנות לשטחים נוספים לרעייה. וכשאותו ציוני רוצה לייצר חלב או גבינות, הוא נדרש להקים רפת קטנה, ואם רוצה להתבסס על עצמו ולא על ייבוא - הוא נדרש לעוד עשב. כך המעגל מזין את עצמו ומתפתח.
מה נחשב בעיני המדינה מעשה ציוני. האם רק טכנולוגיה, ביטחון וחדשנות עומדים במרכז, או שגם רפת קטנה שקמים בשבילה בארבע לפנות בוקר שייכת לאותה משבצת?
מכסות החלב לא נולדו במקרה. הן נשענות על תפיסה שאומרת שייצור חלב צריך להיות מפוזר ברחבי הארץ. לא רק כדי לספק מזון אלא כדי לייצר נוכחות. כל משק מקבל מכסה שהופכת אותו לשותף בשמירה על הקרקע. מכסה היא לא רק מספר, אלא משפחה שחיה במקום, מתפרנסת ממנו ומחזיקה אותו חי. לכן גם קשה כל כך להגדיל מכסה. המדינה מבינה שכדי שהמרחב החקלאי ישרוד, הוא צריך להישאר מפוזר. רפת בעמק, רפת בגליל, רפת בנגב. זו תפיסה של ביטחון לאומי דרך חקלאות.
ובזמן שהמחשבה הזו מחזיקה עשרות שנים, במשרד האוצר מתקדמת רפורמה שאמורה לפתוח את השוק ליבוא ולהפוך את ענף החלב ליעיל יותר מבחינה כלכלית. על הנייר זה נשמע הגיוני. אבל בשטח המשמעות עלולה להיות הקטנת עדרים, סגירת משקים והפיכת אזורים שלמים לשוממים. פחות עדרים פירושו פחות גידולים ופחות פעילות חקלאית. ובסוף גם פחות אנשים. יש משהו פשטני בדרך שבה חלק מהפקידות מביטה על הענף, כאילו מדובר בעוד מוצר מדף ולא במנגנון שמחזיק את המרחבים הפתוחים בישראל.
יוגב דרורצילום: שאולי לנדנרכאן מגיעה הנקודה העדינה. מה נחשב בעיני המדינה מעשה ציוני. האם רק טכנולוגיה, ביטחון וחדשנות עומדים במרכז, או שגם רפת קטנה שקמים בשבילה בארבע לפנות בוקר שייכת לאותה משבצת. משרד האוצר מסתכל על מספרים. משרד החקלאות וביטחון המזון מסתכל על שרשראות אספקה. אבל מי שגדל ליד עדר, מי ששמר על השדות מנזקי אש ומפגעים אחרים, יודע שציונות נוצרת גם במקומות הפשוטים ביותר. לפעמים היא נמצאת בדיוק שם, בין הריח של החציר לבין הקצב של מכון החליבה.
הכותב הוא מנהל אזור דרום וגוש עציון בארגון "קדמה התיישבות צעירים"
