הניצחון הסוחף של מפלגת הימין הקיצוני "אלטרנטיבה לגרמניה" (AfD) במדינה המחוזית סאכסן-אנהלט בתחילת השבוע, משקף תופעה מערבית. הימין הקיצוני, הפופוליסטי, מתחזק באירופה, ובישראל. הביטוי הבולט ביותר לכך הן השקפות שפעם נדחקו לשולי השיח הפוליטי הופכות בהדרגה לחלק מן המרכז. השאלה החשובה איננה רק מדוע זה קורה, אלא כיצד אפשר לזהות את התהליך בזמן. ההיסטוריה יכולה לעזור לנו כאן, לא משום שהיא חוזרת על עצמה, אלא משום שהיא מאפשרת לזהות דפוסים דומים.
תנועות ימין קיצוניות מכריזות לעיתים על כוונתן להרוס את הדמוקרטיה, אך לא תמיד הן מציגות זאת בגלוי. לעיתים הן מציגות את עצמן כמפלגות דמוקרטיות, חוקתיות ומהוגנות; כקורבן של האליטות והתקשורת; וכמייצגות את "העם האמיתי". בהדרגה הן מערערות על הלגיטימיות של יריביהן ושל המוסדות הדמוקרטיים.
מי שרוצה להבין כיצד זה עובד, יכול ללמוד מן ההיסטוריה של המפלגה הנאצית בשנים 1928–1932 – דווקא מן התקופה שבה עדיין נאלצה לפעול בתוך מערכת דמוקרטית ולהשתמש בה כדי להרסה. הנאצים לא יצאו אל הבוחר בהכרזה שהם רוצים דיקטטורה. הם ידעו להתאים את עצמם לקהלים שונים, להשתמש בשפה מקובלת ולהציג את עצמם כמפלגה שתציל את גרמניה מן התהום.
אולריך זיגמונג מנהיג אלטרנטיבה לגרמניה AfD במדינת המחוז סקסוניה אנהלט גרמניה לצד מנהיגת המפלגה הארצית אליס ויידלאולריך זיגמונג מנהיג אלטרנטיבה לגרמניה AfD במדינת המחוז סקסוניה אנהלט גרמניה לצד מנהיגת המפלגה הארצית אליס ויידל
אולריך זיגמונג מנהיג אלטרנטיבה לגרמניה AfD במדינת המחוז סקסוניה אנהלט גרמניה לצד מנהיגת המפלגה הארצית אליס ויידל
(צילום: AP Photo/Matthias Schrader)
בהקשר הישראלי כדאי לבחון תנועות דומות בעולם כיום. אחת הדוגמאות הבולטות היא עלייתה המטאורית של AfD . ההשוואה למפלגה הנאצית נמצאת במוקד הדיון כיום: ה-AfD אינה המפלגה הנאצית, וגרמניה של היום אינה רפובליקת ויימאר. אך דווקא משום שאינן זהות, מעניין לבחון מה בכל זאת דומה: השימוש בדימוי "האויב הפנימי", הטענה שהמפלגה היא הקול האמיתי של אומה שנבגדה, ההתקפה על האליטות והצגת המוסדות הפוליטיים כמושחתים או כמי שאינם מייצגים עוד את העם.
הסיפור הגרמני מציע לקח נוסף: הרדיקליזציה הימנית אינה מפסיקה להתחפש. ה-AfD נעשתה במהלך השנים רדיקלית יותר, ובו בזמן נורמלית יותר. הקולות המתונים במפלגה נדחקו החוצה, ובמקומם התחזק האגף הרדיקלי, ובהם ביורן הֶקֶה והאידיאולוג גץ קוביצ'ק. האסטרטגיה הייתה לדחוף בהדרגה את גבולות המותר: לא לומר הכול בבת אחת, אלא ליצור "ראשי גשר" בשפה ובשיח הציבורי, להתרגל אליהם ואז להרחיב אותם. כאשר הֶקֶה תיאר את אנדרטת השואה בברלין כ"אנדרטה של חרפה", הוא ניסה להזיז את הגבול של מה שניתן לומר על תרבות הזיכרון הגרמנית. קיצוניות אינה חייבת להיעלם כדי להפוך לנורמלית; היא יכולה להישאר קיצונית ובכל זאת להיתפס כעמדה לגיטימית.
כאן מגיע גם תפקידה של החברה הדמוקרטית עצמה. בגרמניה, במקביל לרדיקליזציה של AfD התרחשה נורמליזציה של השיח האלים סביב הגירה ומוסלמים. משבר ההגירה של 2016 ופיגועי הטרור נוצלו להטלת אשמה קולקטיבית על המיעוט המוסלמי. לעיתים אף אימצו מפלגות דמוקרטיות חלק מן הנושאים והטיעונים של הימין הקיצוני כדי להתחרות בו. בכך הן אולי משכו חלק מן הבוחרים, אך גם סייעו להפוך את נושאי הימין הקיצוני לחלק מן המרכז של השיח הציבורי.
לפני כמאה שנים האיצו העיתונות והופעותיו הפומביות של היטלר את נרמול השיח הקיצוני. כיום המדיה החברתית הופכת את התהליך למהיר בהרבה. אמירה קיצונית יוצרת סערה, שהופכת במהירות לוויכוח על חופש הביטוי ולמתקפה על מבקרי האמירה – תוך שהאמירה המקורית נשכחת. כך "מכונת הרעל" אינה חייבת לשכנע את כולם; היא רק צריכה לקבוע שוב ושוב במה יעסוק השיח הציבורי.
גם הֶקֶה מדגים את המנגנון הזה. בפודקאסט Ungeskriptet (ספונטני) הוא דיבר במשך שעות על חייו האישיים, טיולי אופניים, הליכות ביער הגרמני וחיי משפחה, ובתוך השיחה היומיומית השתלבו רעיונותיו הימניים־רדיקליים. זוהי דרך אפקטיבית לנרמל רעיונות קיצוניים: לא להציג אותם תמיד כאידיאולוגיה, אלא לשלבם בשיחה על משפחה, טבע, זהות וחיי היומיום.
השאלה מה יקרה כאשר הימין הקיצוני יגיע לשלטון או יזכה בכוח פוליטי משמעותי כמעט אינה נשאלת בישראל. כיצד יגיבו המפלגות הדמוקרטיות? מוסדות המדינה? התקשורת? האזרחים?
עודד היילברונרעודד היילברונר
אלה אינן שאלות תיאורטיות. ההיסטוריה מלמדת שדמוקרטיות אינן בהכרח נופלות כאשר מפלגה קיצונית מכריזה שהיא רוצה להרוס אותן. התהליך מסוכן דווקא כאשר אותה מפלגה מצליחה להציג את עצמה כחלק נורמלי ולגיטימי מן המערכת.
לכן הלקח מן ההיסטוריה אינו שישראל היא גרמניה של ויימאר, או שה-AfD היא המפלגה הנאצית. הלקח פשוט יותר ומטריד יותר: הדמוקרטיה צריכה לפחד לא רק מן הקיצוני שאומר דברים קיצוניים, אלא מן הרגע שבו כולם כבר התרגלו לשמוע אותם. השאלה ההיסטורית החשובה ביותר אינה עוד כמה רחוק הימין הקיצוני רוצה ללכת, אלא כמה רחוק אנחנו מוכנים לתת לו להגיע.
הכותב הוא היסטוריון וחוקר תרבות, פרופסור ביחידה להיסטוריה ופילוסופיה במכללת שנקר, ומלמד גם באוניברסיטת רייכמן ובאוניברסיטה העברית