אחת התובנות הגאוניות והמשעשעות שהעניקה לנו הסוציולוגיה נושאת (בצדק או שלא בצדק) את שמו של הכלכלן הבריטי המבריק צ'רלס גודהארט. "חוק גודהארט" קובע בפשטות שכאשר מדדים הופכים למטרות, הם מכשילים את המטרות שלשמן נקבעו מלכתחילה. במילים אחרות, כאשר ניתן תגמול נאות על עמידה במדדי הצלחה, וכאשר קל יותר להשביע את מדדי ההצלחה מאשר להצליח באמת, נמצא עצמנו ללא הצלחה, ואף מחבלים בסיכויינו להשיגה.
חוק גודהארט מסביר מנעד מדהים של כישלונות מדיניות שמשנים לרעה את חיינו, בניגוד לרצוננו: הוא מסביר מדוע תלמידים שלומדים בכדי להשיג ציונים גבוהים מאבדים עניין והבנה של ממש בחומר ומדוע מורים נאנסים בידי מערכות עיוורות "ללמד לבחינות" במקום לעשות את עבודתם החינוכית. הוא מסביר מדוע תגמול לאקדמאים על פרסומים מוביל לתעשיית פרסומים משוכפלים, חסרי תוכן וריקים מהשראה, מסביר מדוע תגמול מתכנתים על שורות קוד מעודד כתיבת קודים ארוכים ולא אלגנטיים, מדוע לחצים על המשטרה להוריד את מדדי הפשיעה מוביל להגדרתם המחודשת של פשעים חמורים כקלים, ואפילו מדוע עיתונים שמנוהלים בידי אלגוריתמים סופרי "כניסות" הופכים למלכודות הקלקה צהובות תוכן. אין מנוס מידו הארוכה של ה"חוק", ויש לו משמעות מיוחדת בכלכלה קפיטליסטית: כל עוד המדד העיקרי להצלחה הוא רווח, האיכות תשלם.
אפשר כמובן, וצריך, להתרעם ואולי אף-ללעוג, לשר קיש שמקדם בילדותיות את הקמתה של יחידת הערכת איכות הוראה חדשה מטעמו: לא צריך להרוג את השליח, אפשר פשוט לשכור אחד אחר שיספר לך מה שתרצה לשמוע. ברור לכל בר-דעת שיחידת הערכת הישגים חלופית תתקן את נזקיה העמוקים של מערכת החינוך בישראל בערך כמו שהחלפת היועצת המשפטית לממשלה בעורך דינו של נתניהו תתקן את מצבה העגום של ממשלתו.
אבל כל זה קל מדי מצידה של הקורה שבין עינינו. כל מי שערכי הדמוקרטיה יקרים לליבו, חייב להכיר בעובדה יסודית: דעיכת הדמוקרטיה בעולם (לא רק בישראל, שדוהרת מהר יותר, לתהום עמוקה יותר, בשל נסיבותיה המיוחדות), כישלונן הצורב של דמוקרטיות רבות לאחרונה להעמיד מנהיגים ליברליים ראויים, מוסברת באופן מלא בידי חוק גודהארט. למזלנו, החוק חושף לא רק כיצד הגענו לאן שהגענו, אלא גם כיצד נוכל אולי לקדם פתרון. שכן פתרון טיפוסי לבעיית רגולציה גודהארטית אינו טמון בוויתור על מדדים: שום מנגנון בקרה ציבורית יעיל אינו אפשרי ממילא בלעדיהם. פתרון טיפוסי לבעיית גודהארט טמון דווקא בריבוי מדדים, ובעיקר בשורה ארוכה של איזונים הומאוסטטיים ובלמים אפקטיביים ביניהם, ובין הגורמים המפקחים על העמידה בהם.
קל יותר לפופוליסט לנצח בחירות משום שהוא מכוון נמוך. מי שמכוון נמוך זוכה ליותר קולות. בתהליך המבהיל הזה נשכחת כליל העובדה שדמוקרטיה משגשגת היא דמוקרטיה שמבזרת סמכויות שלטון, מגנה על זכויות הפרט, האישה, המיעוט, וכן הלאה
בפשטות: הסיבה המרכזית להידרדרות המאיצה של הדמוקרטיות המודרניות היא שהמבנה העדין והרגיש שבבסיסן רודד למדד יחיד, גס, לא מוצלח ופגיע למניפולציות שונות ומשונות: בחירות. כל ארבע שנים סותמים תושבי הדמוקרטיות המודרניות את אפם, ומעניקים טקסית לפופוליסט תאב כוח-כסף-וכבוד כזה או אחר את הכוח לנהל את חייהם ולהכריע את עתידם, לארבע השנים הבאות. אותו מדינאי הוא קרוב לוודאי פופוליסט מפוקפק, ולא ליברל שקול ומעודן, המבין את מגבלות הכוח, ומתמסר להן בהבנת שליחותו.
בייבי שארק
הוא כזה מאותה הסיבה שבייבי שארק הוא השיר המושמע בהיסטוריה, מושמע הרבה מעבר, נניח, לסוויטות לצ'לו של באך או לרביעיות המאוחרות של בטהובן. קל יותר לפופוליסט לנצח בחירות משום שהוא מכוון נמוך. מי שמכוון נמוך זוכה ליותר קולות. בתהליך המבהיל הזה נשכחת כליל העובדה שדמוקרטיה משגשגת היא דמוקרטיה שמבזרת סמכויות שלטון, מגנה על זכויות הפרט, האישה, המיעוט, וכן הלאה וכן הלאה, ובכלל שדמוקרטיה מוצלחת משיגה חלוקת כוח בין מרכזי הכוח השונים שהיא יכולה להרשות לעצמה מבלי לפגוע בזכויות אזרחיה. איני מתכוון ששכחתם או שכחתי עובדות יסוד אלה. אני יודע, כולנו אזרחים מודעים. אני מתכוון ששכחנו להעניק ליעדים האלה משמעות רגולטורית אפקטיבית. יש לנו מדדי דמוקרטיה זולת בחירות, אבל אין להם שום משמעות אלקטוראלית. לכן הם לא מעניינים כמעט איש מנקודת המבט של רדיפת הכוח במסגרת דמוקרטית.
כשמדינה מעוניינת לעודד, נניח, קולנוע איכותי שאינו מתפשר עם המכנה הנמוך ביותר, היא אינה עורכת בחירות לתסריט הפופולרי ביותר. אם היא תעשה זאת, "מלתעות" תמיד ינצח את "סטאלקר". היא מייסדת ועדות איכות שמפקחות על רמת ההצעות ותומכת כלכלית באלו המבטיחות איכות ללא פשרות. לעיתים ובמופגן היא בוחרת לעודד תסריטים חרף היותם איכותיים, כלומר כאלה שהם בהגדרתם בעלי סיכויי הצלחה קופתית מוגבלת. כן, ועדות כאלה נגועות לא אחת בפוליטיקה מקצועית, נפוטיזם ושאר רעות חולות. כדאי וראוי לפקח עליהן. חשוב וחיוני לפקח גם עליהן. אבל הן עצמן מנגנון פיקוח שמבטיח שלא נראה רק סרטי בורקס.
אם אנו מבקשים להילחם בפופוליזם בפוליטיקה יתכן שאין לנו מנוס מאשר להעניק משמעות אלקטורלית למדדי דמוקרטיה נוספים, ולכונן מנגנוני איזון שיבלמו מגמות אנטי דמוקרטיות. לדוגמה, מפלגות שנציגיהן ביקשו בקדנציה הקודמת לפגוע בביזור הסמכויות החיוני לדמוקרטיה בריאה, פעלו להכפפת בתי המשפט למרותן, פיקחו באופן הדוק ואלים על תכני התרבות, קידמו חינוך לערכים לא ליברליים וכן הלאה - יקבלו "ציון דמוקרטיה" נמוך. ציון זה יקבע כמקדם שיכתיב את משקל הקולות שהן יקבלו בקלפי. קול שיספר למפלגה כזו יהיה שווה פחות בחישוב הכולל למניין חברי הכנסת, ביחס הולם למידת הפגיעה שחוללה המפלגה בתפקוד הדמוקרטיה בכנסת הקודמת. חברי הכנסת ייבחרו עדיין בידי העם, אבל משקלם יותאם למידת פעילותם לחיזוק ערכי הדמוקרטיה. מה דעתכם? הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות? כנראה. אבל דרכנו הנוכחית מסתמא אינה מובילה למקום אחר.
נמרוד בר-עם הוא פרופסור לפילוסופיה ודיקאן רשות המחקר במכללה האקדמית ספיר
