מאז תחילת המלחמה מתרגשים לא מעטים מדיווחים בנוסח "בשל האירועים המצערים ישנם אלפי חרדים שביקשו להתגייס לצה"ל".
אני כבר לא מדבר על העובדה כי רבבות נחשפו למערך ההירתמות וההתנדבות האדיר של בני ובנות המגזר בכל האספקטים החברתיים בישראל. מארגון זק"א, רחשי לב והצלה ועד שמות של ארגונים ויוזמות פרטיות לא מוכרות.
אני מתרגש פחות. אין כל חדש בכך שחרדים ב-DNA ובחינוך הבסיסי לערכים רגילים לתת, להתנדב, לחלוק, להירתם ולהקרבה.
שנת 1982, זיכרון ילדות אישי שלי הוא סעודת שלישית בבית הכנסת - בשטיבל. תוך כדי אכילת ההרינג וניגוני כיסופים בניגון חסידי המרעיד את הנפש, מגיעים נציגי הצבא למסור לאבי שיחי' - ולא רק לו, צווי גיוס בעת חירום. הוא ואחרים, חסידים מבית, בתפיסה ובלבוש, שירתו תקופה ארוכה בשלום הגליל ובוודאי במערכות קודמות. לא היה בכך כל חידוש.
כל שהתחדש הוא היחס של המערכת לחרדים המעוניינים לשרת והכתף הקרה המופנית כלפיהם - דה פקטו וגם דה יורה. לכן, במקום להתרגש ממספר 'חרדים הנכנסים מתחת לאלונקה', הגיע הזמן שגם המערכות יטו כתף ואוזן וישאפו לשילוב האחים החרדים באופן מתחשב ושקול.
בשנות ההתבססות של המדינה הוסדרו עקרונות ביחסי החרדים והמדינה. ובכללם הסדרת השירות הצבאי של חרדים במדינה שהיא בבחינת כבשה בין 70 זאבים - פטור או דחיית שירות למי ש"תורתו אומנותו".
מאז ועד היום, כל גדולי ישראל זצ"ל ושליט"א שנציגיהם השתתפו במערכת הפרלמנטרית, לא הורו כל הוראה ביחס לחרדים שאין תורתם אומנותם; או על מי שסנדלריותם, פרקליטותם, אטליזם, נגריותם, הייטקם, קבלנותם וכו' היא אומנותם.
ההסדר נועד רק עבור אלו שתורתם אומנותם ולא תורתם אמונתם.
אז מה כן קרה? דווקא ההיפך. מה שהחל כצבא העם, מתוך מטרה לכור היתוך חברתי, מסגרת המנסה לבנות מכנה משותף רחב ככל שניתן כדי שאוכלוסיות מגוונות יוכלו להשתתף במאמץ הלאומי, פינה את מקומו לגישה פרוגרסיבית מתירנית "ליברלית ונאורה", חד סטרית, הנותנת משקל לצדדים קיצוניים בחברה ואף מזינה ומספקת טיעון לקיצוניים בצד האחר. לא מעט מכל הקצוות תפסו טרמפ על רכבת זו.
בדגש בעייתי ומורכב ביחס לסוגיה מאוד משמעותית לאזרח החי על פי ההלכה: הצבא בעידוד וגיבוי מערכת המשפט לא רק שעודד מסגרות צבאיות מעורבות אלא הפך את העירוב המגדרי לאידיאולוגיה - לדת. בנוסף לאתגרי שבת, כשרות, חינוך וכדומה.
אגב, סובלים מכך קבוצה שתמיד ביקשה לראות עצמה משולבת מלכתחילה – הציונות הדתית התורנית. ואם שם עלו על הבריקדות נוכח מגמות אלו, מה יאמרו החרדים.
התוצאה עגומה. למעשה גם חרדי שכבר אינו חובש את ספסלי בית המדרש אינו יכול להרשות לעצמו לשרת במסגרת ממלכתית. לא משום שתורתו אומנותו אלא משום שתורתנו אמונתו. האמונה בדרך ישראל סבא המקפידה על צניעות, על כשרות, שבת, כל מי שההלכה נר לרגליו. על כל מה שהופך את החרדים למה שהם – אי של מסורת יהודית אותנטית הנמשכת מדור לדור. לכך לא ניתן להסכים בשום מחיר.
ישכילו נא מערכות השלטון, מנהיגי המחאות ונבחרי הציבור לאפשר לבני הציבור החרדי, נפרד אבל שווה Separate but equal-. כל מערכת שאינה "מאיימת דתית ואידיאולוגית", תתאים.
אנחנו מתאימים לא רק למנגל לחיילים, לחלק תרופות, לנגן לחולים ולהשאיל כלי רפואה ולתת עצות, אין לנו עניין להיות "חרדי מחמד" של מאן דהוא.
ביום שבו לא ינסו "להנדס ולתמרן" את השירות של החרדים ו"להתאים את החרדים", תתרחש תזוזה משמעותית של הציבור החרדי לשירות בכל רבדיו. זה יקרה ללא מילים גבוהות, ללא ועדות, ללא סיכומים ללא כפיה וסנקציות וללא תמריץ. זה יקרה מתוך אחריות יהודית הנמסרת לנו מדורי דורות.
כל ישראל ערבים זה לזה.
הכותב חבר בפורומים ציבוריים שונים ופעיל לתעסוקת חרדים
