מאז היוודע דבר הצתת בית הכנסת של הרב הראשי לשעבר יצחק יוסף, נשמעו גינויים רבים, מקיר לקיר ממש, על האירוע החמור. ראש הממשלה נתניהו, שר הדתות מלכיאלי, שר העבודה בן צור, שר הרווחה מרגי, שר הפנים ארבל, השר לביטחון הפנים בן גביר, שר השיכון גולדקנופף, שר החוץ סער ואף נשיא המדינה הרצוג – כולם גינו ציבורית את ההצתה, וטוב שגינו. גם באופוזיציה לא חסרו קולות נחרצים: יו"ר האופוזיציה לפיד גינה "בכל תוקף" את המעשה האלים, ואף יו"ר ישראל ביתנו ליברמן הצהיר ש"אסור לאפשר לקומץ עברייני לערער את אחדות החברה הישראלית".
אמירות אלו הן מופע חשוב של אחדות ציבורית בימים מלאי שסע. רק שהם מעלים תמיהה – איפה היו כל נבחרי ונבחרות הציבור, כשבתי כנסת ליברליים הותקפו פעם אחר פעם בשנים האחרונות? היכן היו שרי הממשלה כשמשכני תפילה עברו ונדליזם והשחתה? היכן היו חברי הכנסת השמרנים כשבבר מצווה קונסרבטיבית בכותל לפני כשלוש שנים, צעירים חרדים – בהם בנו של ח"כ – תקפו את המתפללים, ואחד הילדים אף קינח את אפו בסידור?
וזה עוד מקרה רחוק. רק בחודשים האחרונים, לפחות שלוש קהילות ליברליות ספגו מתקפות. בערב יום השואה, מבנה הקהילה הרפורמית בנתניה הושחת בכתובות "FUCK REFORM", עם ציור של אצבע משולשת. הפורצים אף עקרו חלון ופרצו סורגים. וזו לא הפעם הראשונה – רב הקהילה אדגר נוף מספר שבשנים האחרונות היו לפחות שלושה מקרים של השחתה חמורה, ועוד כ-5-7 מקרים של תקיפות "צנועות" יותר, כמו גבר חרדי שירק לעבר חברת קהילה. איפה המזדרזים לגנות? איפה היו רוב כלי התקשורת? (זה הזמן לציין בגאווה את האתר בו נכתבות שורות אלה, שדווקא דיווח על האירוע).
או המתקפה על קהילת רענן ערב יום הזיכרון – באולם הקהילה ברעננה הוקרן טקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני (שלא משנה מה עמדתנו עליו, נסכים כי אלימות כלפי הצופים בו, בפרט בבית כנסת, היא חמורה ומסוכנת). בערב שעבור רבים הוא הקדוש בשנה, מאות מתפרעים צרו על המקום, חלקם אף התפרצו פנימה, תקפו משתתפים והשליכו אבנים. אחת המשתתפות נאלצה להתפנות לבית חולים. היכן היו נבחרי הציבור? ראש הממשלה לשעבר בנט, תושב העיר? שרי הממשלה? אפילו חלק מבכירי האופוזיציה שנמנעו מלגנות (ראוי לציון הנשיא הרצוג, שצלצל לתמוך ברבת הקהילה חן בן אור צפוני).
כשההיסטוריה של התנועות הליברליות בישראל רצופה במקרים של אלימות, ונדליזם, איומים והתנכלות מכוונת, בכל זאת יש להגיד את המובן מאליו – אסור בתכלית האיסור לתקוף אף בית כנסת, רפורמי כאורתודוקסי
שלא לדבר על מתקפות חוזרות ונשנות על קהילות אשר מציגות דגלי גאווה. בהן למשל קהילת כל הנשמה, שלדברי הרב שלה עודד מזור, שנה אחר שנה סופגת ונדליזם בין היתר בשל הצגת דגלי גאווה. רק בחודשים האחרונים נעלמו שני דגלים שהוצבו בחצר הקהילה – אין צילום כך שלא ניתן לדעת בוודאות מה עלה בגורלם, אך בהחלט ניתן לשער.
וזו רק ההתחלה
אלו רק קהילות. מה נאמר על הילדה בת ה-13 מתל אביב, שחבורת נערים התקיפה באלימות פיזית ומילולית, כיוון שהעזה לעלות לתורה? מה לשר החינוך יואב קיש יש לומר בעניין הזה? עוד יותר מפחיד לחשוב מה תגיד בעניין ח"כ גלית דיסטל-אטבריאן, אחרי דבריה אתמול בוועדת החינוך.
עופר צ'יזיקאלו רק מקרים מימינו אנו, כשההיסטוריה של התנועות הליברליות בישראל רצופה במקרים של אלימות, ונדליזם, איומים והתנכלות מכוונת. בכל זאת יש להגיד את המובן מאליו – אסור בתכלית האיסור לתקוף אף בית כנסת, רפורמי כאורתודוקסי. אבל היכן כל אותם המגנים שגינו את האלימות המזעזעת (באמת מזעזעת) כלפי בית הכנסת של הרב יוסף, שייצאו ויגנו גם בכל המקרים הללו? התחושה היא שדמם של היהודים הליברלים, רפורמים קונסרבטיבים וכל מי שאינו אורתודוקסי בישראל – מותר. הגיע הזמן שניאבק לביטחון, גם עבורם.
הכותב הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות ורב-סטודנט בקהילה רפורמית של "מרכזי דניאל" בתל-אביב
