בכמה מוקדים סגורים וחשאיים ברובם של ידע, מדע, מידע ומודיעין מתנהלת בחודשים האחרונים קבוצה של מדענים, מהנדסים ואנשי מודיעין ומבצעים ופניהם כשק. על המבטים של כמה מהם ממש ניתן לראות את הדאגה, שהלכה והחריפה מאז כניסת הפסקת האש לתוקף לפני שלושה חודשים, והפכה "מוחלטת, חמורה ובהולה" כשנודע ביום ראשון בלילה על ההסכם, אומר אחד מהם. "בנושא הזה ככל שאתה יודע יותר, אתה ישן פחות", אומר אחר, "ובגלל שאני מכיר פחות או יותר את כל החומר מאז איפשהו בסוף מרץ - אני לא ישן בכלל".
האנשים הללו מיקדו את הקריירה שלהם באתגר המרכזי של מערכת הביטחון הישראלית ב-30 השנים האחרונות: פרויקט הגרעין האיראני. הם פיתחו, כל אחד בתחומו, מומחיות מיוחדת והכרה עמוקה עם כל מה שקשור בענייני הגרעין באיראן, ואגב כך - גם עם תהליכי קבלת ההחלטות במדינה, צורות החשיבה, התרבות, ה-DNA הארגוני והגנום האישי.
משיחות עם כמה מהם בחודשים האחרונים עולה שבניגוד לגורמים אחרים במערכת הביטחון שעשויים לתת תשובות שונות על איפה לשים את המשאבים, כל חברי הקבוצה הזו, אם תשאל אותם מה לעשות עם איראן, מה בראש סדר העדיפויות - הם יסתכלו עליך בפליאה כאילו מה השאלה בכלל.
"צריך לטפל בחב"ק, ואז בחב"ק וכשסיימנו עם זה - אז בחב"ק". חב"ק הוא חומר בקיע, הכוונה היא לאורניום מועשר, והאנשים בקבוצה הזו לא מבינים איך מדינת ישראל הרשתה לעצמה להגיע למצב שבו איראן יכולה להרכיב 12 פצצות אטום תוך זמן קצר - "הסכם שגם אין בו כלום, לפחות כרגע, על פיקוח או פירוק או נטילה או עריפה של החב"ק, וגם מסנדל את היכולות של ישראל לפעול בעצמה".
מבחינת חברי הקבוצה הזו יכול להיות שאיראן עושה המון דברים רעים, אבל רק אחד מהם יכול להביא את קיצה של מדינת היהודים - וזה החב"ק, כליבה של פצצת אטום. לדעת רוב חברי הקבוצה, שרשרת של שגיאות קשות הביאו את ישראל למצב הנוכחי הזוועתי, והם מפנים את הזרקור הדחוף ביותר למקום הכי לא צפוי - "שם ייתכן שקבור הכלב", אומר אחד מהם בניסיון להתלוצץ, "או לפחות האורניום המועשר".
ב-60 הימים שיתחילו ביום שישי אמורות איראן וארה"ב להגיע להסכם בנושאי הגרעין, אבל "את התקופה הזו, שבה אין פיקוח ואסור לפעול, הם עלולים לנצל ולפרוץ לנשק", אומרים המומחים בדאגה עצומה. "והמצב הפוליטי הפנימי וההסתבכות האסטרטגית של ישראל וארה"ב לא בהכרח ישאירו למנהיגים רוחב פס לעסוק בנושא".
הכותרת הרשמית של ההסכם המתגבש עם איראן היא הפסקת אש, פתיחת מצר הורמוז, חזרה למשא ומתן, אולי אפילו "הזדמנות דיפלומטית". הכותרת האמיתית צריכה להיות אחרת לגמרי: 60 יום.
60 יום שבהם העולם אמור לשבת מול איראן, לשתות קפה, להחליף טיוטות, להתווכח אם סנקציות יוסרו עכשיו או רק אחרי שהאיראנים יעשו טובה וימלאו התחייבות אחת מתוך שבע, ובמקביל לקוות - באמת לקוות - שהמשטר האיראני, אותו משטר שהפך את ההונאה הגרעינית לענף יצוא לאומי, לא ינצל את הזמן הזה כדי לרוץ בחשאי בדיוק למקום שאליו הוא התקרב יותר מכל פעם אחרת: נשק גרעיני. הבעיה היא שתקווה אינה אסטרטגיה. היא גם לא מודיעין. היא אפילו לא תוכנית עבודה.
הנתונים היבשים והמדויקים, כפי שהם אגורים אצל כמה גורמי ידע, בקרת נשק ומודיעין במערב, אלה שלא עוברים טוב במסיבות עיתונאים חגיגיות, נראים כך: איראן מחזיקה כיום חומר מועשר בכמויות שמספיקות, אחרי השלמת העשרה נוספת, לכ-12.5 פצצות מן החומר ברמות הגבוהות יותר: בערך 11 פצצות מהחומר שכבר הועשר ל-60%, ועוד כ-1.5 פצצות מהחומר שהועשר ל-20%. בנוסף יש בידה חומר ברמה של 5% שיכול, במסלול ארוך יותר, להספיק לעוד כשבע פצצות. כלומר: המדרגה הדחופה היא 12.5; המחסן האחורי גדול יותר.
אקדח טעון על השולחן
אבל זו בדיוק המלכודת. ההבדל בין 60% ל-90% נשמע באוזן כמו שליש מהדרך. בפועל, לפי החישובים המקצועיים המקובלים, מי שמחזיק חומר ב-60% כבר עשה כמעט את כל הדרך. זו הסיבה שהעשרה ל-60% אינה "גרעין אזרחי עם כוכבית". היא אקדח טעון על השולחן, רק בלי שמישהו עדיין לחץ על ההדק.
וזו גם הסיבה שהמשפט "איראן עוד רחוקה מפצצה" הפך בשנים האחרונות לאחד המשפטים המרגיעים המסוכנים ביותר שהופצו כאן. הוא נכון רק אם מתעלמים מהחומר. הוא נכון רק אם מתעלמים מהידע. הוא נכון רק אם מניחים שהאיראנים יעשו לנו טובה ולא ינסו לעשות את מה שכל הערכה מפוכחת צריכה להניח שהם ינסו לעשות.
רפי מירון, שהיה סגן ראש המל"ל והממונה שם על הטיפול בתוכנית הגרעין האיראנית, מנסח את זה בחדות - התוכנית התקדמה בשני ערוצים: ערוץ החומר - אורניום מועשר לרמת נשק; וערוץ ההנשקה - היכולת ההנדסית להפוך את החומר הזה למתקן נפץ גרעיני. לא צריך להניח שהכול מושלם. מספיק להניח שהאיראנים אינם מטומטמים. ואת ההנחה הזו, משום מה, קשה מאוד למקבלי ההחלטות אצלנו לאמץ.
ראש הממשלה בנימין נתניהו של 2012, האיש עם ציור הפצצה באו"ם, הבין את זה מצוין. אז הוא הסביר לעולם, באנגלית משובחת ועם אביזרי המחשה של גן חובה, שהשאלה אינה מתי איראן תשיג את הפצצה אלא מהו השלב שבו כבר לא נוכל למנוע זאת, ובכל מקרה - לא נהיה בטוחים שנוכל לגלות זאת. הוא אמר אז שצריך למתוח את הקו האדום על תוכנית ההעשרה, כי מתקני ההעשרה הם החלק שאפשר לראות ולתקוף. הוא גם הסביר שהכנת ראש נפץ יכולה להתבצע במקום קטן בהרבה, קשה בהרבה לאיתור, במיוחד במדינה בגודל איראן. אז הוא צדק. הבעיה היא שהיום הדברים ההם נשמעים כמו כתב אישום נגד האיש שאמר אותם.
כי מאז אותו נאום עברו שנים, מלחמות צללים, חיסולים, פיצוצים, סייבר, ארכיון גרעין שנגנב במבצע מודיעיני מזהיר, פרישות מהסכמים, נאומים בקונגרס, התקפות באיראן, התקפות נוספות באיראן, טקסי ניצחון, נאומי ניצחון, ובסוף כל זה אנחנו עומדים כאן: איראן עם חומר ברמה גבוהה לכ-12.5 פצצות, עם עוד חומר נמוך יותר שיכול לשמש עתודה, עם פיקוח פגוע, עם ניסיון מבצעי טרי מאוד מול ישראל וארה"ב, ועם 60 יום שבהם היא אמורה, משום מה, להתנהג יפה.
מבצע "עם כלביא" היה, בחלקים ממנו, הישג מודיעיני ומבצעי מרשים. גם המבצע הנוכחי כלל יכולות צבאיות, מודיעיניות וטכנולוגיות עתירות הישגים שנרשמו לכף הזכות של טייסים, אנשי מוסד, אנשי אמ"ן, מהנדסים, אנשי מבצעים ואנשים שעשו עבודת קודש באומץ ובכישרון. השאלה היא מי שלח אנשים מוכשרים מאוד לעשות את הדבר הלא נכון בסדר העדיפויות הלא נכון, ואז קרא לזה ניצחון.
קודם כל החומר
מירון קורא לזה "הכשל האסטרטגי בדירקטיבה שהכשיל שוב מבצע צבאי מבריק". לדבריו, רגע הפתיחה של התקיפה - הרגע היחיד שבו הייתה הפתעה טקטית אמיתית - היה צריך להיות מכוון בראש ובראשונה לליבת האיום: החומר המועשר ל־60 אחוז ול-20 אחוז. לא קודם כול לצמרת, לתמונות מרהיבות, למטרות שנראות מצוין בקליפ של דובר צה"ל ולסרט סיכום עם מוזיקה של סוף עונה. קודם כל החומר. אחר כך טילים. אחר כך כל השאר. במסמכים שלו הוא מדגיש שהחומר המועשר לרמות גבוהות "מייתר את כל מערך ההעשרה התעשייתי" ומגלם את האיום הראשון במעלה, אך נשאר בשליטת האיראנים.
זו נקודה שחייבים להתעכב עליה. לאורך שנים השקיעה ישראל מאמצי ענק במערך ההעשרה האיראני - מתקנים, צנטריפוגות, חשמל, סייבר, מדענים, שרשראות אספקה. אבל אם בסוף התהליך האיראנים כבר מחזיקים חומר מועשר בכמות גדולה וברמה גבוהה, אז הפגיעה במפעל שייצר את החומר היא כמו לעצור את בית הדפוס אחרי שהשטרות כבר יצאו מהמחסן. נחמד, אבל בעל הבית כבר בדרך לבנק.
מנכ"ל סבא"א (הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית) רפאל גרוסי אמר, אחרי מבצע "עם כלביא" ואחרי שרה"מ נתניהו והנשיא טראמפ הבטיחו שפרויקט הגרעין האיראני (נתניהו אמר שגם פרויקט הטילים) הושמדו והאיום הוסר, אמר בדיוק את ההיפך - שיש לאיראנים מספיק ידע, חב"ק וציוד כדי להקים בחשאי מתקן גרעיני קטן ושם לייצר פצצה.
נתניהו, הפעם מסויג יותר: "הרחקנו איום קיומי", אמש
(צילום: לע"מ)
מתוך כלל המומחים שעימם שוחחנו, כל אחד בנפרד חוזר, באופן די מבהיל, על אותה מסקנה. "מההכרה שלי את האנשים האלה, את המיינדסט שלהם, את הרוח ואת העקשנות", אומר אחד מהם, "אין לי כל ספק שעכשיו, כשאין להם את המנהיג שהיה המבוגר האחראי ודאג לרסן אותם ולא רצה שהם יפתחו את הפצצה עצמה, גם נתנו להם את כל הסיבות בעולם למה הם צריכים פצצה".
זהו הפער בין המציאות לבין אלבום הניצחון. במציאות, אין עדיין תמונת נזק מלאה. במציאות, אין פיקוח מלא. במציאות, מלאי החומר ברמות הגבוהות לא יצא משליטת איראן. במציאות, מאז פברואר 2021 אין פיקוח רציף על ייצור צנטריפוגות ורכיבי העשרה אחרים, ולכן איש אינו יכול לומר בביטחון כמה רכיבים, כמה מערכות גיבוי וכמה יכולות חלופיות הכינו האיראנים בזמן שהעולם ספר הצהרות. המסמך של מירון על תגובות המומחים מזכיר כי עוד לפני המלחמה היו יותר מ-21 אלף צנטריפוגות מותקנות בשני אתרים בפיקוח, אבל המעקב אחר ייצור צנטריפוגות חדשות הופסק בפברואר 2021.
לכן המשפט "אם הם יחדשו - נדע" הוא לא מדיניות. הוא אמונה. לפעמים אמונה עוזרת לאנשים לעבור את הלילה. היא פחות יעילה כשצריך למצוא פעילות חשאית במדינה של 1.6 מיליון קמ"ר, עם הרים, מדבריות, ערים, מנהרות, אוניברסיטאות, מפעלי תעשייה, בסיסים, מחסנים, משמרות מהפכה ותרבות אסטרטגית של הסתרה בת ארבעה עשורים.
מעצמת תת-קרקע
במצב הנוכחי, די לאיראנים בחלק קטן מן הצנטריפוגות המתקדמות שהיו בידיהם ביוני 2025 כדי להשלים בתוך פרק זמן קצר העשרה של חומר ברמה גבוהה לרמת נשק עבור מספר פצצות. זו אינה עוד תעשיית ענק שצריכה אלפי אנשים, שלטים, חניון עובדים ומזנון. ככל שהמטרה היא מספר קטן של מתקנים, הפעילות נעשית קטנה יותר, מפוזרת יותר, קלה יותר להסתרה וקשה יותר לתקיפה.
כאן נכנס הפרסום על פעולות איראניות לאטימת הגישה למאגרי האורניום המועשר. אם הפרסום נכון, יש לו משמעות כפולה. מצד אחד, הוא מקשה על כל גורם חיצוני - פקחים או כוח מסכל - לאתר במדויק את החומר ולהגיע אליו פיזית. מצד שני, אין סיבה להניח שהאיראנים אטמו את החומר גם מפני עצמם. איראן היא מעצמת תת-קרקע, ואם בעתיד יתבקשו להוציא את החומר במסגרת הסכם, בדיוק אז יוכל להופיע התירוץ המופלא: היינו מאוד רוצים, אבל חלק מהחומר אינו נגיש; חלק לא אותר; חלק קבור; חלק כנראה התבייש וברח.
זו הסכנה הגדולה של 60 הימים. לא רק שהאיראנים ימשכו זמן, אלא מה יעשו בזמן שהם מושכים אותו. מירון מציג שתי אפשרויות איראניות עיקריות: האחת - חזרה להסכם, פירוק נכסי גרעין בפיקוח, החזרת פקחים ואמצעי ניטור וחתימה על עקרונות דומים ל-JCPOA (הסכם הגרעין של אובמה).
השנייה, המסוכנת בהרבה, היא ניצול המו"מ והכאוס שאחרי המלחמה כדי להסיט חומר מועשר, מתקני העשרה ונכסי הנשקה לאתרים חשאיים, להתקדם לרמת נשק, לבצע המרה חוזרת, להמשיך בערוץ ההנדסי - ואז לבחור אם לפרוש מה-NPT (האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני) ולחשוף יכולת באמצעות הדגמה או הזמנת מומחים. בתרשים שלו שתי הדרכים מתקיימות זו לצד זו, כי באיראן כמו באיראן, גם ההסכם וגם ההונאה יכולים לעבוד באותה משמרת מהפכה.
5 צפייה בגלריה
שיירה נושאת מלאי מסתורי בכניסה למתקן הגרעין באיספהאן, מרץ 26'
(צילום: AIRBUS DS (2026))
המודל שמדאיג את מירון הוא צפון קוריאה. לא מפני שאיראן וצפון קוריאה זהות, אלא מפני שהלקח ברור: השאלה אינה איך עוצרים את הפצצה, אלא איך חיים עם משטר שמחזיק אותה. האיראנים מבינים את זה. לכן, אחרי המכות שספגו, דווקא עלולה להתחזק אצלם המסקנה שגרעין אינו סכנה למשטר אלא ביטוח חיים למשטר. במשך שנים אמרו בישראל - אם הם יפרצו, נתקוף. עכשיו הם ראו שישראל וארה"ב תקפו - והמשטר לא נפל, התוכנית לא נמחקה, הטילים לא נעלמו, והעולם רץ אחרי הסכם. איזה לקח בדיוק אנחנו מצפים שיסיקו בטהרן? שהכוח לא משתלם? שההונאה לא עובדת? שהזמן אינו חברם? באמת?
גם ההסכם המתגבש אינו מרגיע. לפי דיווחים עדכניים, המסגרת מעניקה 60 ימי הפסקת אש למשא ומתן בסוגיית הגרעין, בעוד שאלות הליבה - עתיד ההעשרה, גורל מלאי האורניום המועשר, הפיקוח והאימות - נותרות פתוחות. המשמעות פשוטה: הדבר החשוב ביותר נדחה. ואצל האיראנים, דחייה היא לא חלל ריק. היא מרחב עבודה.
הסכם טוב חייב להתחיל במקום אחד: החומר. לא בנאומים. לא בוועדות. לא בהצהרות. לא ב"איראן מתחייבת". התחייבויות איראניות ללא אימות הן ז'אנר ספרותי, לא מדיניות ביטחון. כל הסכם שאינו מוציא מיד את החומר המועשר ל-60% ול-20% משליטת איראן, או מדלל אותו בפיקוח מלא ומיידי, אינו הסכם שמרחיק את איראן מפצצה. הוא הסכם שמעניק לה עוד זמן ליד הפצצה.
אולי החזרנו שנים אחורה את ישראל?
וכאן צריך לומר את הדבר הכי לא נעים: ייתכן מאוד שהסבבים הצבאיים האחרונים לא רק שלא הרחיקו את איראן מן הפצצה, אלא שיפרו את מצבה האסטרטגי לקראת פריצה. הם לימדו אותה איפה היא חדירה, איפה היא חסינה, מה ישראל יודעת, מה ארה"ב מוכנה לעשות, כמה זמן העורף הישראלי והאמריקני מוכנים לשלם, ואיך העולם ממהר לסגור מלחמה עוד לפני שסגר את הבעיה שבגללה פרצה. הם העניקו לה גם תירוצים: אתרים הרוסים, גישה חסומה, פקחים מסוכנים, מידע רגיש, צורך בפרוטוקולים חדשים, ריבונות, כבוד לאומי, התנגדות. תמיד יש תירוץ. לפעמים הוא אפילו נשמע באנגלית טובה.
היו מי שהבטיחו לנו שהמשטר יקרוס. הוא לא קרס. היו מי שהבטיחו שהטילים ייעלמו. הם לא נעלמו. היו מי שהבטיחו שתוכנית הגרעין הושמדה. היא לא הושמדה. היו מי שהבטיחו ש"החזרנו אותם שנים רבות לאחור". ייתכן שהחזרנו לאחור כמה מתקנים. ייתכן שעיכבנו כמה יכולות. אבל אם החומר נשאר, אם הידע נשאר, אם הפיקוח חסר ואם המוטיבציה האיראנית התחזקה - אז אולי לא החזרנו את איראן שנים לאחור, אלא את ישראל.
הטרגדיה היא שנתניהו הבין פעם את הסכנה טוב יותר מרוב מבקריו. הוא ידע שהחומר הוא העיקר. הוא ידע שהשלב שבו כבר לא ניתן למנוע הוא השלב הקריטי. הוא ידע שהעשרה היא הלב. הוא ידע שהמרחק בין "מדינת סף" לבין "מדינה שלא ניתן לעצור" אינו נמדד רק בצנטריפוגות אלא גם בחומר, בידע, בזמן ובנחישות. ואז, אחרי שנים שבהן בנה את עצמו כמבוגר האחראי היחיד מול איראן, הוא מסר לציבור תמונת ניצחון שאינה עומדת במבחן הנתונים. זו אינה רק טעות בהסברה - זו הסברה שמסתירה טעות אסטרטגית. וזה כבר מסוכן יותר.
כי אם הציבור מאמין שהאיום הוסר, אין לחץ לתקן את ההסכם. אם הקבינט מאמין שהוא ניצח, אין דחיפות לתבוע את החומר. אם האמריקנים מאמינים שהמלחמה השיגה את יעדיה, הם יסתפקו בנוסח יפה. ואם האיראנים מאמינים שכל מה שעליהם לעשות הוא לשרוד, למשוך זמן, לפצל חומר, לשקם פיקוח באופן סלקטיבי ולהעמיד פנים - אז 60 הימים הקרובים אינם מסדרון לדיפלומטיה. הם חלון פריצה.
ולכן השאלה שצריך לשאול כעת אינה אם ההסכם טוב או רע במונחים פוליטיים. לא אם טראמפ יציג אותו כהיסטורי, לא אם נתניהו ינסה לחבל בו, לא אם האיראנים ימכרו אותו כהישג של ההתנגדות או כהשפלה שכדאי לבלוע. השאלה היא אחת: איפה החומר?
איפה החומר המועשר ל-60%? איפה החומר ל-20%? כמה ממנו נגיש? מי מוכן לחתום שהאיראנים לא יפעילו במהלך 60 הימים הקרובים נתיב חשאי אחד, קטן, ממודר, מוגן, כדי להפוך משבר אסטרטגי להזדמנות היסטורית מבחינתם?
בסוף, כל הסיפור האיראני התכנס לנקודה שנתניהו עצמו ניסח פעם טוב מכולם: השאלה אינה מתי איראן תשיג את הפצצה, השאלה היא מתי כבר לא נוכל למנוע זאת. אם ב-60 הימים הקרובים החומר המועשר לא יוצא משליטתה או אינו מדולל בפיקוח אמיתי, אם הפיקוח על הצנטריפוגות לא חוזר במלואו, ואם המערב יסתפק בעוד הסכם שמתחיל בהצהרות ומסתיים באיראנים שמסבירים למה אי אפשר לבדוק - ייתכן שהתשובה לשאלה ההיא תהיה פשוטה מאוד. השלב שבו כבר לא נוכל למנוע זאת לא נמצא בעתיד. הוא כבר התחיל.
פורסם לראשונה: 23:56, 15.06.26
