השמחה העצומה שסחפה אתמול (ראשון) את אזרחי מדינת ישראל למראה שחרורן משבי חמאס של דורון שטיינברכר, אמילי דמארי ורומי גונן, מהווה איתות ברור לממשלה ולראשי מערכת הביטחון: חייבים להחזיר את כולם, עד אחרון החטופים, ובעיקר את אלו שעודם בחיים. אחרת הפצע הזה יישאר פתוח ויהיו לכך משמעויות הרסניות ללכידותה של החברה בישראל ולמוטיבציה שלה. שום ניצחון צבאי לא יהיה שלם, וביטחון המדינה ייפגם אם לא יוחזרו הביתה כל החטופים והחטופות. וזאת חרף ההבנה הברורה שמדובר בנטילת סיכון שבסבירות גבוהה יגבה מחיר כבד בגלל השחרור הסיטוני של מחבלים.
לכן יש להתכונן ברצינות למו"מ על שלב ב' של העסקה, בידיעה שהוא עשוי להביא לשביתת נשק מתמשכת. ברור לגמרי שמדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה שארגוני וצבאות טרור ג'יהאדיסטיים ימשיכו לקיים נוכחות חמושה ברצועת עזה. צריך להכיר בעובדה שחמאס אינו גוף דתי-פנאטי וחיצוני שכפה את עצמו על האוכלוסייה, אלא ביטוי ארגוני אותנטי למאוויים של הרוב מבין יותר משני מיליון תושבי הרצועה. בתרבות, בשאיפות ובאידאולוגיה - חמאס זה עזה ועזה היא חמאס.
בתוך ההמון: החטופות עוברות לצלב האדום
(צילום: מתוך הסוכנויות הטורקיות)
כדי להבטיח את ביטחון אזרחי מדינת ישראל, ובמיוחד תושבי הנגב המערבי, יש צורך לנסח במונחים מעשיים וברורים מהן הדרישות לגבי הפסקת המלחמה. מונחים כמו "למוטט את חמאס" ו"ניצחון מוחלט" הם ביטויים ערטילאיים מתחום הספרות והשירה ולא דרישות שממשלה אחראית מציבה לאויב אידאולוגי אכזר.
ישראל לא תוכל להרוג וכנראה גם לא תצליח לגרש את אחרון אנשי החמאס על בכיריו, אבל היא יכולה לדרוש שרצועת עזה תהיה מפורזת מכל תשתיות הטרור, כולל מנהרות, משגרים, מרגמות ומטעני נפץ. אם לא יימצא גוף בינלאומי שיאכוף זאת, צה"ל יצטרך לעשות את זה בעצמו, גם אם זה ייקח יותר משנה.
דרישה מעשית שנייה היא שחמאס לא יהיה בשלטון בעזה. בעניין זה ישראל לא תצטרך להתאמץ הרבה. חמאס כבר הודיע כמה פעמים, כולל בעת האחרונה, שהוא לא רוצה לשלוט אזרחית ברצועה, אלא להישאר בה כגורם פוליטי חמוש בנוסח חיזבאללה. לפעול בלי העול של מילוי הצרכים והקלת המצוקה של התושבים, אבל להמשיך כגוף "מוקוואמה" (התנגדות חמושה). ישראל צריכה לקבל בברכה ויתור של חמאס על השלטון, אבל להתנגד לכל צורה של חימוש שירצה להחזיק בו בהסכמה שבקריצת עין של הקהילייה הבינלאומית.
שתי הדרישות האלה - ויתור של חמאס על השליטה הפיזית-אזרחית ופירוז הרצועה - צריכות להיות בלב העמדה של ישראל לקראת השלב השני. הן ללא ספק יהיו מקובלות על הממשל האמריקני של הנשיא הנכנס דונלד טראמפ וגם על הקהילייה הבינלאומית. אין מי שיוכל להתנגד לדרישת ישראל לפירוז הרצועה.
ולבסוף, אחרי השעות המטלטלות שעברו על אזרחי ישראל בציפייה מורטת העצבים לשחרור של שטיינברכר, דמארי וגונן, צריך לדרוש מחמאס ששחרור החטופים הבאים לא ייעשה בלב המון משתולל. חמאס השתמש בשחרור של שלושתן כהזדמנות לבצע מפגן כוח – אגב, לא מרשים במיוחד - בעיר עזה. היו שם רק כמה עשרות חמושים ונראה היה שהם אינם מאורגנים ומונהגים כמו שצריך, מה שהיווה סיכון לחיי החטופות הישראליות. זאת הדרישה שצריך להציב בפני המתווכות כדי שאלה ינחיתו אותה על חמאס והצלב האדום: העברת החטופים והחטופות צריכה להיעשות במקום נסתר ולא בלב המון משתולל.
בשעות השמחות האלה של שחרורן אסור לשכוח להגיד תודה לאנשים שבזכותם שבו בנות לגבולן. לחיילי צה"ל שלולא לחימתם העיקשת וגבורתם, חמאס לא היה נאלץ להסכים למתווה הפשרה, ולא פחות מכך לאלה שמאחורי הקלעים - אנשי שב"כ, המוסד והעומדים בראש הארגונים האלה: ראש המוסד דדי ברנע, שהצליח לרתום את הדרג המדיני למתווה הפשרה; ראש שב"כ רונן בר שאנשיו סיפקו מודיעין, והאלוף במיל' ניצן אלון, שאילולא עבודתו המסורה לא רק שאי אפשר היה לשחרר את החטופים, אלא רבים מהם היו מוצאים את מותם במהלך הקרבות. אנשים צנועים אלה ראויים לתודה ענקית מכולנו.
