המבצע להפלת המשטר באיראן הוא המחולל הגדול של המלחמה והניצחון המוחלט שלא היה. בינתיים.
המונח הסטרילי "השפעה" לא מבטא את היקף המאמץ והתחכום שקידם ראש המוסד דדי ברנע, החל מלפני ארבע שנים עד לבשלות מבצעית לפני שנתיים וחצי. מדובר במערכת נשק שאם מופעלת במלוא העוצמה עלולה להיות קטלנית הרבה מעבר לגבולות הרשת החברתית.
לפי התוכנית, אחרי 100 שעות של פעילות אווירית שכללו את חיסול המנהיג, אמור להתחיל השלב השני בדרך להפלת השלטון. הוא כלל פלישה קרקעית מעיראק של כורדים, קודם לאזור הכורדי באיראן ובשלב הבא, למסע המוני לטהרן. אחר כך - יציאה של העם האיראני לרחובות במקביל להמרצה ממנגנוני ההשפעה שנבנו בישראל. בשלב הבא - כינון מנהיגות חליפית.
למה כל זה לא קרה? עוד לפני המלחמה, בכירי ממשל טראמפ, בהם סגנו ואנס, פקפקו. בזמן המלחמה, שיחת טלפון מארדואן שיכנעה את טראמפ. הוא הורה לעצור את הפלישה שעות לפני שהכוח הכורדי עמד לעבור את הגבול ואחרי שחיל האוויר התחיל לפנות, באמצעות הפצצה, מסדרון לפולשים בתוך איראן.
ישראל צייתה. בהכנת התוכנית למבצע היא הייתה דומיננטית; בשמיים מעל טהרן היא הייתה שותף שווה ערך; בבית הלבן, ביום הרביעי למלחמה, מול ההחלטה המנהיגותית הראשונה מאז תחילת המערכה, ישראל נשארה בחוץ. מאותו רגע ההשפעה הישראלית על תהליך קבלת ההחלטות מצטמצמת. כעת לא נותר למקדמי התוכנית בישראל אלא לקוות לחידוש האש.
