בסופם של 40 ימי לחימה, המבצע שאמור היה להכריע את המלחמה עם איראן לא יצא לפועל. כל מי שהיה מעורב בו בישראל חי בתחושת החמצה. השאלה מדוע זה לא קרה, האם משום ששותפינו האמריקאים לא האמינו במבצע מלכתחילה, האם משום שטראמפ שינה את דעתו, האם משום שארדואן הרים טלפון לנשיא או משום שהרעיון כולו היה פנטזיה שסיכוייה להתממש קלושים, פתוחה לוויכוח.
המבצע להפלת המשטר באיראן הוא המחולל הגדול של המלחמה והניצחון המוחלט שלא היה. סיפור גדול, מודיעיני, צבאי ופוליטי. הפרטים שמתפרסמים כאן אושרו לפרסום על ידי הצנזורה הצבאית.
מחשבות על הפלת המשטר באיראן צצו במוסד עוד בתקופת מאיר דגן, תחת ממשלת אולמרט. הרעיון היה לחסל את המנהיג העליון עלי חמינאי ולהמליך במקומו אישיות מתוך המשטר שתגויס בחשאי. התעוררה התנגדות בצמרת קהילת המודיעין והרעיון נפל. את נתניהו הוא הדליק. כאשר חזר ללשכת ראש הממשלה, ב-2023, הוא שאל וחזר ושאל, האם יש על המדף תוכניות להפלת המשטר.
אפשר להבין מדוע הרעיון הילך קסם גם על דגן, גם על נתניהו וגם על צמרת המוסד היום: במבצע מבריק, חשאי, ניתן היה, לכאורה, לפתור בבת-אחת את כל האיומים שהציבה איראן החומייניסטית: גם גרעין, גם טילים, גם פרוקסים. נתניהו דחף; המוסד התלהב; אמ"ן הסתייג.
ישראל הייתה מעורבת לאורך השנים בניסיונות להשפיע על משטרים במזרח התיכון ומחוצה לו. המוסד היה בדרך כלל הגורם המרכזי. הניסיון החשוב ביותר היה בחירת בשיר ג'ומאייל לנשיא לבנון, תחת ראש הממשלה מנחם בגין. הוא נגמר במפלה צורבת, שנשמרה כסוג של אזהרה ולקח במערכת הביטחון בישראל. מסוכן מאוד לנסות לשנות את ההיסטוריה באמצעים של ארגון חשאי.
בעקבות הניסיון ההוא נפוצה בלבנון האמירה הבאה: אם אתה רוצה לדעת איפה בדיוק גר כל טרוריסט בביירות, שאל את המוסד; אם אתה רוצה לדעת לאן תלך לבנון, שאל אחרים. האמירה נכונה כנראה גם לגבי איראן.
דדי ברנע מונה לראש המוסד ב-2021. איראן הייתה מזה שנים זירת הפעולה המרכזית של הארגון. ברנע הורה על שינוי דרמטי בתחום שעד אז היה שולי - הנעת מהלכי השפעה בתוך הציבור האיראני הכללי. התחום הזה הופך תחתיו למרכזי במערכה מול איראן.
משטר אפשר להפיל מלמעלה, בהישענות על בכירים, ואפשר להפיל מלמטה, בטיפוח מחאה המונית והתנגדות מזויינת של מיעוטים. ישראל בחרה בשתי האפשרויות במקביל: היא גם תמלוק את ראש התרנגולת וגם תבשל את הרגליים שלה.
המונח הסטרילי "השפעה" לא מבטא את היקף המאמץ והתחכום. מול משטר שכולו רעל הקימה ישראל מכונת רעל משלה. ההתארגנות התחילה לפני ארבע שנים והגיעה לבשלות מבצעית לפני שנתיים וחצי. מדובר במערכת נשק שאם מופעלת במלוא העוצמה עלולה להיות קטלנית הרבה מעבר לגבולות הרשת החברתית.
אם מערך כזה יכול לעורר מחאות שיפילו שלטון, צריך להביא בחשבון גם את המפגינים שייטבחו עד אז במכונות הירייה של קלגסיו, בטח אם לא בטוח שייפול.
מבצע חיצי הצפון, בספטמבר 2024, ומבצע עם כלביא, ביוני 2025, היו נקודת ציון משמעותית בתהליך קבלת ההחלטות. גם הדרג המדיני - ראש הממשלה - וגם בכירי זרועות הביטחון, השתחררו מחרדת ביצוע. מי שיודע לפוצץ אלפי ביפרים באיבחה אחת, מרגיש שהוא יכול לעשות הכל. הביטחון הישראלי נשען גם על התחושה, שהאמריקאים לגמרי איתנו: שנים הם ביקשו להיפרע מחיזבאללה על רצח מאות אמריקאים, חיילים וסוכני סי-איי-איי. חיסול נסראללה ובכירי חיזבאללה האחרים סגר בשבילם מעגל דמים. מבצע עם כלביא סיפק להם הזדמנות לראות את ביצועי אמ"ן, חיל האוויר והמוסד מקרוב, כשותפים מלאים. התלהבות מביצועי ישראל הייתה שם, בכל דרגי הממשל האמריקאי. האם הייתה גם הסכמה עם כל חלקי התוכנית הישראלית? המבחן יגיע בהמשך.
4 צפייה בגלריה
האופוריה נפגשה עם האמביציה. טראמפ ונתניהו בפגישתם בפברואר | צילום: אבי אוחיון / לע''מ
מחיר ההקדמה
בסיום מבצע עם כלביא הכריזו טראמפ ונתניהו ששני האיומים הקיומיים על ישראל, הגרעין והטילים, הוסרו לדורי דורות. המציאות הייתה פחות מזהירה, ובזרועות הביטחון בישראל הבינו והפנימו וניגשו להכנת הסבב הבא. הפצצה מהאוויר של תשתיות איראניות לא תעשה את העבודה, הזהירו אנשי המקצוע. גם אם תזכה להצלחה מופלאה, היא תגרור אותנו בהכרח לעוד סבב ועוד סבב, בור שנשבענו לא ליפול בו אחרי 7 באוקטובר. המהלך היחיד שיוציא אותנו ממעגל הקסמים הוא הפלת השלטון.
התוכנית כיוונה למלחמה ביוני 2026. עד יוני יושלמו ההכנות והתנאים יבשילו. אבל אז, בינואר השנה, עשרות אלפי איראנים יצאו לרחובות, בעיתוי משלהם. העבודה העצומה שהשקיעה ישראל הייתה ברקע ההפגנות. את המשטר האיראני המחאה לא הפילה, יש אומרים, עדיין לא הפילה, אבל הייתה לה השפעה מכרעת רחוק משם, במאר-א-לאגו, באחוזה של טראמפ בפלורידה.
המשטר האיראני הגיב באלימות שהפתיעה את מערכות המודיעין והחרידה את העולם. הערכה מושכלת מדברת על 7,000-8,000 אזרחים שנרצחו. טראמפ הכריז ש"עזרה בדרך", ובכך יצר מחויבות מרחיקת לכת. האיראנים רשמו לפניהם. גם הישראלים.
טראמפ מורה לסנטקום, פיקוד המרכז של ארצות-הברית, להזרים כוחות למפרץ. נתניהו מנחה את צה"ל והמוסד להקדים את עיתוי המבצע. שר הביטחון ישראל כץ סיפר על כך בביקור באגף המודיעין בצה"ל בתחילת מארס. "תוכנן מבצע לאמצע השנה", אמר, "אבל עקב ההתפתחויות והנסיבות - מה שקרה בתוך איראן ועמדת נשיא ארצות-הברית - בא הצורך להקדים לפברואר". להקדמת העיתוי היה מחיר.
התוכנית להפלת המשטר הייתה רכיב מרכזי בתוכנית המלחמה הכוללת, לב התוכנית. בשיא המחאה והטבח, ב-16 בינואר, ראש המוסד ברנע יוצא לארצות-הברית. הוא מציג את התוכנית לבני שיחו האמריקאיים, במדים ובלי מדים. לדברי גורם בקיא בפרטים, התוכנית מוצגת במלואה, כולל הפלת המשטר. פיקוד המרכז האמריקאי לומד על התוכנית מעמיתיו בצה"ל. הרמטכ"ל נוסע לוושינגטון. הממשל נערך למלחמה. לא ברור אם הוא מתחייב לכל שלביה.
הצלצול מאנקרה
ב-3 בינואר 2026, במבצע קומנדו מהיר, ללא קורבנות בצד האמריקאי, נחטף מארמונו נשיא ונצואלה ניקולס מדורו עם אשתו פלורס. בתוך לילה יש למדינה שליטה חדשה, מופעלת על ידי ה-CIA. הצלחת הפעולה מחזקת את הפופולריות של הנשיא וביטחונו בכוחו. טראמפ משוכנע שאין גבול ליכולות של המערכת הצבאית שעומדת לפקודתו. האופוריה של טראמפ נפגשת עם האמביציה של נתניהו. הפלת המשטר באיראן היא משימת חייו, הגשמת חלומו. התשובה המוחצת שלו למחדל 7 באוקטובר.
ב-11 בפברואר מגיע נתניהו לבית הלבן. בפגישה שמתקיימת בחדר המצב מופיע על צג שיחת הוועידה המוצפנת ראש המוסד ברנע, שמדבר מישראל. ברנע מציג לנשיא את התוכנית על כל חלקיה. האווירה חיובית. טראמפ יכול לדמיין מעשה ונצואלה בטהרן. הוא לא יודע שוונצואלה אין דומה לה. נתניהו חוזר הביתה בתחושה שטראמפ והוא משדרים על גל אחד – אין סדק ביניהם. יש אור ירוק לתוכנית על כל מרכיביה.
למחרת, בפגישה באותו חדר, עם הנשיא אבל בלי הישראלים, דנים בכירי הממשל בפרטים של התוכנית להפלת המשטר. האווירה שונה. תוכן הדיון נחשף בספר מאת מגי הברמן וג'ונתן סואן שפרק ממנו פורסם ב"הניו יורק טיימס".
התוכנית להפלת השלטון מורכבת. היא פותחת בחיסול המנהיג העליון וצמרת הממשל בהפצצות ממוקדות של חיל האוויר הישראלי. פעם ראשונה בתולדות מדינת ישראל מתקבלת החלטה לחסל ראש מדינה. טראמפ במצב אחר. החוק האמריקאי מגביל את כוחו של הנשיא להתנקש בחיי מנהיגים זרים. כל עוד ישראל היא המבצעת טראמפ פטור מאחריות. הוא מברך על החיסול.
4 צפייה בגלריה
חביב על טראמפ. מוניר | צילום: רויטרס, Jacquelyn Martin
(Jacquelyn Martin, via REUTERS)
לאחר 100 שעות של פעילות אווירית אמור להתחיל השלב השני בדרך להפלת השלטון. המהלך עומד על שלוש רגליים. הראשונה, פלישה קרקעית מעיראק של מיליציה כורדית. עיתונאים זרים שהגיעו אל החבל הכורדי בעיראק ראיינו בשבועות האחרונים מפקדים ולוחמים שהצטרפו לכוח הפלישה. הם סיפרו שהתכוונו להגיע קודם לאזור הכורדי באיראן ובשלב הבא, כשכורדים איראנים יצטרפו אליהם, למסע המוני לבירה טהרן. מה שהתרחש בסוריה בסוף 2024, כשהמיליציה הג'יהאדיסטית מוטטה בתוך ימים את צבאו של בשאר אל-אסד, יתרחש באיראן.
אין הרבה סודות בהיערכות המונית, רב-שבטית ורב-מפלגתית, של כורדים, בלוצ'ים ואהוואזים בעיראק הכורדית. על פי כמה מקורות, המודיעין האיראני שומע מבעוד מועד על הפלישה המותכננת ומשתף את המודיעין הטורקי. המודיעין הטורקי משתף את הנשיא ארדואן, שמתקשר לידידו טראמפ. ארדואן ידאג שהעכבר יוליד הר.
הרגל השנייה היא יציאה של העם האיראני לרחובות. טראמפ צריך לקרוא להם לעשות זאת. במקביל ימריצו את ההפגנות מנגנוני ההשפעה שנבנו בישראל. כוחות הבסיג', משטרת הביטחון של המשטר, יוכו מהאוויר וישותקו.
הרגל השלישית היא כינון מנהיגות חליפית.
המלחמה נפתחת ברגל ימין. המנהיגות האיראנית מחוסלת או נעלמת, מחשש לחיסול. מערכת הפיקוד והשליטה סופגת מכה אנושה – כך לפחות הדברים נראים באותו זמן מבחוץ. טראמפ, בערב שכולו אופוריה, קורא לאיראנים לצאת לרחובות. נתניהו מצטרף לקריאה. הם לא יוצאים, וקל להבין מדוע: הרחובות מופצצים מלמעלה; משמרות המהפכה מוודאים מלמטה שכל מי שייצא ייחשב למרגל ויירה במקום. בנקודה קריטית במלחמה הפחד למות ניצח את השנאה למשטר. ההמון בחר להישאר בבית. הקריאות מאמריקה ומישראל לצאת לרחובות נפסקות באחת, תוך כוונה מוצהרת לחדש אותן מאוחר יותר.
גם הפלישה הכורדית עולה על שרטון. עוד ב-12 בפברואר, בדיון בבית הלבן, טראמפ שומע מסגן הנשיא ואנס, שר החוץ רוביו וראש ה-CIA רטקליף מגלה התנגדות נחרצת לתוכנית לחילופי משטר. רוביו כינה את התוכנית "בולשיט" ורטקליף מכנה אותה "פארסה". טראמפ מקשיב.
רעיונות לשינוי משטר מעוררים בטראמפ התנגדות אינסטינקטיבית. הוא חושש מיצירת כאוס. כמו שהוא הוכיח בוונצואלה, הוא לא רוצה להחליף משטר; הוא רוצה להכפיף משטר. האופוזיציה שיושבת בגלות לא מעניינת אותו. עם הבן של השאה הוא מסרב להיפגש.
ואז בא צלצול הטלפון מאנקרה. לארדואן יש חשבונות משלו עם הכורדים, עם ישראל, עם נאט"ו ועם ארצות-הברית. חשוב לו למנוע מהכורדים להופיע כמנצחי המלחמה. זה יעורר מחדש את הדרישות למדינה משלהם, שתיקח שטחים מטורקיה, עיראק ואיראן; הוא מתחרה עם נתניהו על ליבו של טראמפ; ואולי העיקר, הוא מבקש להגיע לסיום המלחמה עם איראן כשטורקיה במעמד של מעצמה אזורית, הדלת שכל מעצמת-על חייבת לעבור דרכה. ישראל, עם היומרות שלה, עם הכוח הצבאי שלה והמעמד בבית הלבן, היא המתחרה, היריב. נתניהו אמר ב-12 במארס שישראל היא עכשיו "מעצמה אזורית ובתחומים מסוימים מעצמה עולמית". ארדואן רשם לפניו.
ב-17 באפריל ערך ארדואן כנס בינלאומי תחת השם "הפורום הדיפלומטי של אנטליה". הגיעו 5,000 משתתפים, בהם שרים ומנהיגי מדינות, שהתפזרו במלונות הכל כלול שהיו אהובים כל כך על הישראלים. המסר של ארדואן היה ברור: משפיעים על טראמפ; לא בוטחים בו. ארצות-הברית חיונית לנו אבל היא כופה את דעתה והיא בלתי צפויה.
אל ארדואן הצטרף במהלך המלחמה שחקן נוסף, שחשיבותו הלכה וגדלה ככל שגדלה המצוקה האמריקאית. שמו עאסם מוניר. הדרגה שהוא נתן לעצמו היא פילדמרשל. הוא מפקד צבא פקיסטן והאיש החזק במדינה. והוא חביב על טראמפ: בחודשים האחרונים הוא היה אצל טראמפ, בפגישות אישיות, פעמיים, אולי יותר. ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, רשם לעצמו.
שיחת הטלפון של ארדואן שיכנעה את טראמפ. הוא הורה לעצור את הפלישה שעות לפני שהכוח הכורדי עמד לעבור את הגבול ואחרי שחיל האוויר התחיל לפנות, באמצעות הפצצה, מסדרון לפולשים בתוך איראן.
ישראל צייתה. בהכנת התוכנית למבצע היא הייתה דומיננטית; בשמיים מעל טהרן היא הייתה שותף שווה ערך; בבית הלבן, ביום הרביעי למלחמה, מול ההחלטה המנהיגותית הראשונה מאז תחילת המערכה, ישראל נשארה בחוץ. מאותו רגע ההשפעה הישראלית על תהליך קבלת ההחלטות מצטמצמת. זה קורה ביחס ישר לביקורת המתגברת בתוך תנועת MAGA על המלחמה, והאכזבה מכך שהמשטר לא קורס. ואנס שלא רצה במלחמה מלכתחילה, ורוביו, שחשב על מבצע מהיר, מחפשים מוצא שירחיק אותם מאחריות לכישלון. באופן טבעי הם נופלים על ישראל. נתניהו מוצג כמי שלקח את טראמפ ואת ארצות-הברית לסיבוב; התוכנית להפלת המשטר מוצגת כפנטזיה שעונש בצידה.
למרות הווטו בוושינגטון, למרות שהמחאה לא יצאה לרחובות וכוח הפלישה לא עבר את הגבול, ההתקפות מהאוויר על מחסומי הדרכים של הבסיג' נמשכות. הפער בקביעת המטרות עולה על סדר היום בדיונים מבצעיים בישראל. יש מי שטוען שההתקפות אילצו את חיל האוויר לדחות הפצצה של מטרות חשובות יותר, כמו מתקנים שקשורים לפרויקט הגרעין ומחסני טילים. תעדוף המטרות (המונח הצבאי הוא תת"י – תוכנית תקיפה יומית) היה נושא לוויכוח יומיומי בתוך המערכת הישראלית. כאשר התגלה ויכוח, הרמטכ"ל היה הפוסק הסופי.
הערכת שלושת הימים
ארצות-הברית וישראל נכנסו למערכה כשהן לא מעריכות נכון את יכולת ההישרדות של המשטר. חיסולו של המנהיג הרעיד את קירות הבית אבל לא הצליח למנוע חילופי שלטון מסודרים, בהתאם לצוואה שחמינאי השאיר אחריו. ההפצצות לא מנעו גם שיקום של מערך הפיקוד והשליטה. חמור מזה, המשטר גילה את כוחם של מצרי הורמוז לשנות את פני המלחמה. האמריקאים לא היו מוכנים למהלך ולתוצאות הכלכליות האדירות שלו. בכל הערכת מודיעין לפני המלחמה הוזכרה האפשרות שהמצרים ייסגרו. מדוע האמריקאים הופתעו? אחת התשובות האפשריות היא שטראמפ היה בטוח שהמשטר יקרוס בתוך ימים. בתחילת המלחמה מדבר טראמפ עם ראש ממשלת בריטניה קיר סטארמר. הוא מבקש שבריטניה תצטרף למלחמה. סטארמר אומר שיחזור וידון איתו בנושא בשבוע הבא. טראמפ משיב: "שבוע הבא זה לא טוב! המלחמה הולכת להיגמר בתוך שלושה ימים".
מעבר לשאלת הפלת השלטון, המוסד וצה"ל הציגו הישגים טקטיים מרשימים ביותר במהלך המלחמה. סבב שאגת הארי, כמו קודמו בסדרה, עם כלביא, משובץ באין-ספור הוכחות לחיבור העוצמתי שבין מודיעין מגה-איכותי מתוך היעד, מעומק שלטון האייתוללות, שסיפקו אמ"ן בכלל ויחידה 8200 בפרט, ליכולת של חיל האוויר לתרגם את המידע הזה בזמן אמת למטרות ולהשמיד אותן.
מאות סוכנים של המוסד סייעו בסגירות מעגלים עבור חיל האוויר לפגיעה בכלי רכב הנוגעים במערך הטילים, לפגיעה בבכירי המשטר ולהתקפה על עשרות רבות של מחסומי בסיג׳ וכוחות ביטחון פנימיים, לאחר שסוכנים על הקרקע זיהו וצילמו את המחסומים ואת כלי הרכב. לאחר כמה לילות של תקיפות פעילי בסיג' לא רצו עוד לעמוד בהם.
רק הפקודה חסרה
ביום הרביעי למלחמה, כשהנס לא קרה, נפתחה בתוך הממסדים הביטחוניים מערכה על השאלה מדוע הנס לא קרה ואם הוא עוד יקרה. המערכה רב-לאומית ורב-ארצית. היא מגיעה מהרי כורדיסטן לחמ"לים בישראל ולחדרי המצב בוושינגטון. ככל שהתארכה מלחמת 40 הימים והתבררו תוצאותיה היחסיות גבר הוויכוח. הוא משתלב בוויכוח רחב יותר, על מלחמת אלף הימים, המלחמה שנפתחה לפני 930 יום, ב-7 באוקטובר 2023, וטרם הסתיימה בכל חזיתותיה.
אקורד הסיום של כל מלחמה הוא הנרטיב. ניצחנו או הפסדנו? מי הצטיין ומי אשם? מי טבע בקונספציה ומי הבריק בחזון? נתניהו אימץ בתחילת המלחמה בכל ליבו את החלפת המשטר כאחד משלושת יעדי המלחמה, לצד הגרעין והטילים. זאת המטרה המרכזית שקידם המוסד: הפלת המשטר. צה"ל התנסח אחרת: המטרה היא לייצר את התנאים שייאפשרו חילופי שלטון. לא מדובר כאן במשחקי מילים. מתחילת המלחמה בעזה מקפיד צה"ל להתנסח בזהירות בכל מה שנוגע למטרות המלחמה. הוא נמנע מלהציג מטרות מוחלטות. נתניהו נע בין הניסוחים, על פי נוחות הרגע, על פי סיכויי ההצלחה.
אומר דובר צה"ל תא"ל אפי דפרין ב-15 במארס: "אנחנו מעמיקים את הפגיעה במערכי המשטר. כצבא - אין לנו מטרה להפיל את המשטר, אבל אנחנו יוצרים את התנאים לאורך זמן כדי שהעם האיראני ייקח לידיו את המדינה. מה שהעם האיראני יעשה - זה בידיו".
מהיום החמישי למלחמה נתניהו מתעדף את הניסוח של הצבא על הניסוח של המוסד. ממטרת-על הפלת המשטר הופכת לאפשרות מבורכת. האחריות להגשמתה נתונה בידי אחרים. זה חשוב משום שבהנחה שההזדמנות להפלת משטר בדרך שהכינה ישראל מוצתה, פחות או יותר, עולה השאלה מה עשינו. יש מי שיפיל את האשמה על טראמפ, שעצר את הפלישה הכורדית, ויש מי שיפיל אותה על היומרות של המוסד.
הוויכוח מתמקד כרגע בציר הזמן. שני הצדדים אומרים אמת. צד אחד אומר, היכן הקריסה שציפינו לקבל לאחר מאה שעות. צד שני אומר, הקריסה הייתה אמורה לקרות רק בשלב הבא, השלב השלישי במלחמה על הפלת המשטר. טראמפ עצר אותנו בשלב השני, ואחר כך עצרה אותנו הפסקת האש. הכל מוכן עכשיו לשלב השלישי. רק הפקודה חסרה.
ייתכן שמחמיצים כאן את העיקר: האם היה ועדיין יש סיכוי מעשי לתוכנית ישראלית להפלת משטר במדינה בת 90 מיליון נפש, עם שלטון מושרש, אכזרי וחסר מעצורים. האם השקענו מאמיצים אדירים בביצה שלא נולדה.
יש כאן גם לקחים לעתיד. מי ששם את יהבו בישראל על הפלת המשטר רואה בלב כבד את המאמץ האמריקאי להגיע להסכם עם איראן. במקרה הטוב ביותר, ההסכם יסגור את פרויקט הגרעין. הוא לא יטפל בטילים ובטרור האזורי. חמור מזה, אומרים שוללי ההסכם, הוא יעניק למשטר חיים של יציבות וחסינות. בגלל ביטול הסנקציות הוא יפנה למשטר האיראני עשרות מיליארדי דולרים שחלק מהם ירגיע את המחאה באוכלוסייה, חלק יושקע בטילים, וחלק בשיקום הפרוקסים, חיזבאללה וחמאס, החות'ים והמיליציות בעיראק. מלחמה שנועדה לסייע לעם האיראני להחליף את השלטון מסתיימת בביצור השלטון ובהתרת דמם של יריביו מבית.
מה שהתחיל במהלך ישראלי מרחיק לכת, עתיר דמיון, סופי בפתרונו, מסתיים במפח נפש. לא נותר למקדמי התוכנית בישראל אלא לקוות לחידוש האש.
