הבשורה, במלאת 1,000 יום ל-7 באוקטובר, היא שהממשל האמריקני החליט לוותר על פירוז חמאס כתנאי לשיקום של רצועת עזה. פירוק חמאס מנשקו היה חלק מתוכנית 20 הנקודות של הנשיא דונלד טראמפ, שסללה את הדרך להסכם הפסקת האש בעזה. ממשלת ישראל אישרה את התוכנית באוקטובר 2025. שלב א' של התוכנית, החזרת יתרת החטופים, החיים והמתים, ושחרור 250 מחבלים, רובם רוצחים עם דם על הידיים, ו-1,700 אזרחים עזתים, בוצע. פירוק הנשק של חמאס היה המפתח להמשך.
מאז נפרדו הדרכים: ממשל טראמפ הלך בדרך שהתוו לו קטאר, טורקיה והאינטרסים הכלכליים של ראשיו במזרח התיכון; ממשלת ישראל נותרה מאחור, מבודדת ומנוטרלת. שלוש שנים לאחר תחילת המלחמה, עזה היא גם בעיה בשטח שהולכת ותופחת, וגם משל למה שקורה לנו בזירות האחרות, באיראן, בלבנון, בסוריה: אמריקה כבר לא איתנו. במונחים היסטוריים, זאת התוצאה הקשה ביותר של המלחמה.
הפרטים מחדדים את התמונה. האמריקנים עברו ממשא ומתן עקיף עם חמאס, באמצעות המתווכות, למשא ומתן ישיר: השליח סטיב וויטקוף נושא ונותן עם חליל אל-חיה, בכיר חמאס בקטאר. גילי כהן, הכתבת המדינית של ערוץ 11, חשפה את הקשר לראשונה. אימות לידיעה הגיע אליי ממקור מהימן. שבירת החרם היא חלק מתהליך ההלבנה של חמאס, שקטאר ממלאת בו תפקיד מרכזי. אילו חמאס היה משתנה אפשר היה להשלים עם התהליך. אבל השינוי התרחש רק אצל האמריקנים.
במשא ומתן האמריקנים מנסים להשיג הסכמה לפירוז חלקי: הנשק הכבד יפורק, הקל יישאר. תשעה חודשים מדברים, ועדיין אין הגדרה מוסכמת לנשק כבד. האם מרגמות הן נשק כבד? רקטות נ"ט? כטב"מים? רחפנים? נציגי חמאס לא ממהרים לשום מקום.
למרות שהנשק לא פורק, האמריקנים החליטו לעבור לשלב ב', שיקום הדרגתי של שטחי עזה שמצויים בשליטה ישראלית. ישראל תיסוג לאחור; כוח בינלאומי ייכנס במקומה; ערים ייבנו מחדש; אוכלוסייה תעבור. הפרויקט יושלם בתוך 10 שנים.
רה"מ נתניהו על-רקע מחבלי חמאס
(צילום: REUTERS/Dawoud Abu Alkas, Nathan Howard/Pool/Photo via AP)
כאשר נחתם הסכם הפסקת האש ההנחה הייתה שחמאס יתפרק מעצמו. קרה ההפך: השליטה של חמאס באוכלוסייה התייצבה והתחזקה; כמו באיראן, השאלה איננה מה חושב כל עזתי בליבו על המשטר, השאלה היא האם יש לו אלטרנטיבה. אם וכאשר האוכלוסייה תעבור מזרחה, לעזה המשוקמת, חמאס יעבור איתה.
בממשלת ישראל קיוו לפיצוץ שייחדש את המלחמה: מלחמה טובה לבחירות. פרסומים שיצאו בימים האחרונים הגזימו מאוד באיום הצבאי מעזה. אם אין אש לפחות שיהיה עשן. האיום הצבאי הוא הנושא הפחות מדאיג כרגע: צה"ל יושב במתחמים מבוצרים על שרשרת התילים בתוך עזה, שמשקיפה על ממלכת חמאס מלמעלה. הוא שולט ב-60% מהשטח (לא 70, כפי שמתעקש נתניהו) וסוגר על חמאס מסביב, כולל ציר פילדלפי. העתיד הוא הבעיה.
בינתיים משתזפים ראשי חמאס בקרני התהילה האיראנית. בשיחות שהם מנהלים עם השותפים שלהם באיראן הם מבקשים להשוות את מעמדם למעמדו של חיזבאללה: איראן תבהיר לאמריקנים שאם ישראל תעז לתקוף בעזה היא תחסום את מצרי הורמוז.
הטור המלא ב"מוסף לשבת" בגיליון סוף השבוע של "ידיעות אחרונות".
