תקווה לעוטף | פרופ' אלי זמסקי, מושב קדרון
לָטַעַת בְּלִבֵּנוּ זִיקִים שֶׁל תִּקְוָה חֲדָשָׁה
לָחוּשׁ בְּנַפְשֵׁנוּ שְׁלִיחוֹת וְכִסּוּפִים לַחֲזָרָה
לִשְׁמֹעַ פִּכְפּוּךְ שֶׁל נַחַל אֵיתָן בְּנַחַל עֹז
לְהִשְׁתּוֹבֵב עַם דַּרְדַּקִּים בִּכְפָר עוֹז
לִרְאוֹת יָרוֹק בְּמָגֵן בַּמִּפְלָסִים וּבַסּוּפָה
לַשָּׁכֵן רְבָבָה בִּנְתִיב הָעֲשָׂרָה
אלי זמסקי
לִצְפּוֹת בַּצְּעִירִים וּזְקֵנִים בִּשְׁבִילֵי רֵעִים
לְהָפִיק מִבְּאֵרִי מַיִם טְהוֹרִים וְזַכִּים
לְהָרִיחַ סְמָדַר כְּרָמִים בְּכֶרֶם שָׁלוֹם
לָשׁוּב אֶל הַמֶּרְחָבִים עִם אֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים
לְחַזֵּק אֶת שְׂדוֹת נֶגֶב וּשְׁעָרָיו
לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ עַל הַחוֹל בְּחוֹף אַשְׁקְלוֹן
לְשַׁקֵּם אֶת נַפְשָׁם שֶׁל הַצְּרוּבִים וְהָאֲבֵלִים
כִּי לָנֶצַח נֵשֵׁב שֵׁם וְאַל תֹּאבַד תִּקְוָתֵנוּ
בעזרת העם ננצח | עדו הדרי, מועצה אזורית משגב
העם שלנו מדהים. ספגנו מכה נוראה, ואנחנו קמים ממנה בעזרת עשרות אלפי יוזמות קטנות שהן ענקיות. מיליוני ישראלים שיצאו מהריבוע של מי שהם בשיגרה, חברו לעוד ישראלים שהם לא מכירים ויצרו אותנו, את עם ישראל.
במקום שבו הגופים הממשלתיים והמוסדיים מתקשים לספק פתרונות, קמים אנשים. בשעת קרב הם מגינים, מחלצים, נפגעים, נרצחים, מצילים. ורגע אחרי הם משקמים, תורמים, מארחים, מאכילים, משמחים ונותנים הכל מהכל.
מספר חברים מהעולם הזמינו אותנו לברוח אליהם. כשהבינו שהם לא בכיוון, הציעו שלפחות נשלח את הילדים שלנו להפוגה אצלם: לא יקרה.
עדו הדריבאחד הרגעים האלה, של שיחות לתוך הלילה, סיפרתי לבתי בת ה-16 על ההזמנות האלו. חטפתי ממנה "שטיפה" על עצם הרעיון. "מי שעוזב עכשיו את ישראל, אין לו זכות להיות כאן אזרח", היא הגדירה את האזרחות הישראלית כזכות. זה עמוק.
"אדם חייב לעשות למען האחרים ולא להעלים עין: אם הוא רואה שריפה, עליו לנסות לכבות אותה. אם אין ברשותו דלי מים, הוא יכול להשתמש בכוס. אם אין לו כוס, יש לו כפית, ולכל אחד יש כפית" (עמוס עוז).
יש מי שהתגייס למילואים, יש מי שתורם כסף, מכין אוכל חם או כריכים לחיילים, מנסר קרשים לסגירת ממ"דים לשכנים, מסיע בגדים וצעצועים למפונים. דלי, כוס או כפית, הכמות לא משנה. ביחד אנחנו יוצרים אוקיינוס של עזרה הדדית, יוצרים ביחד את עם ישראל. ואת העם שלנו אי-אפשר לנצח. הם נפלו על העם הלא-נכון. ברגעים שהכי קשה תשירו שורה אחת: "אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת". זה עוזר. עם ישראל חי.
ואני רק רציתי לכתוב | ג'ני טרבלסי, אשדוד
כותבת, כואבת, נעצבת. כשהתותחים רועמים ובשמיים טילים, ברקים ורעמים, המוזות שותקות. בחלל זעקות ואזעקות.
יש כאלה שאופות או מכבסות, ואלה שציפורניים כוססות. זאת שאורזת ומתנדבת, והסבתא שמחבקת ואוהבת. זו שלא נרדמת ימים ולילות, וההיא שיודעת לענות על כל השאלות. זו האמא שמלטפת ומכסה בשמיכה, זו שכנה עם אוזן קשבת וכתף לתמיכה. כל אחת יודעת מה לה הכי טוב, ואני רק רציתי לכתוב. בעלטה כותבת בליבי, בחיי, ועם אור נשמטות המילים מידיי.
פתאום הבנתי מבלי משים כי נדבקתי מכל אותן נשים. בישלתי, כיבסתי, ארזתי, תרמתי, כססתי, דאגתי, לא נרדמתי, עודדתי, תמכתי, שיתפתי, את הסיוטים שטפתי. למדתי כי כל מכשול הוא אתגר, על הזוועות קראתי תיגר.
ג'ני טרבלסיימים ללא איפור, אפשרי. כלל לא סיפור. תולה מבט על חבל הכביסה בתדהמה. הכל ורוד: חלוק, פיג'מה ונמנמה.
ונזכרת:
5.10.73: חוגגת יום הולדת ביום הכיפורים.
5.10.23: מרימה כוסית ברגעים מאושרים.
7.10.23: במקלט עפה על כנפי הדמיון.
10.23 באשדוד, בישראל, המציאות עולה על הדמיון. מאחלת לעצמי ולמדינה צליל צחוק ילדים. יד ביד באחווה, נגרש את הפחדים.
חייבת לדבר | לימור כרסנטי, חיפה
אני יושבת ליד בני ומביטה בו. הוא כל כך יפה, חכם, אהוב. אני רוצה להגן עליו מכל הרע שבעולם.
יום הולדתו, שחל ב-7.10, כבר לא יום שמח. בעיקר יום עצוב. ישראל נמצאת במלחמה, אנחנו לא יודעים מה יהיה. אני חוששת, על המדינה שלנו ועל העתיד. החיים כאן השתנו. אנחנו לא יכולים לחיות בביטחון כמו פעם. אנחנו לא יודעים מתי תהיה הפצצה הבאה, או מתי נאלץ לעזוב את הבית שלנו.
אני חסרת ודאות. אני לא יודעת מה צופן לנו העתיד. אני לא יודעת איך גידלתי את בני בעולם כזה. אני רוצה להגן עליו, אבל אני לא יודעת איך.
לימור כרסנטיהמחשבות האלו לא עוזבות אותי כבר שבועיים. אני חושבת על ילדות קטנות, שרגילות לפני השינה שאבא או אמא מקריאים להן סיפור, והן "גונבות" עוד כמה דקות לפני שמכבים את האור, כדי לחבק את אבא ואמא ולהגיד להם שהן אוהבות אותם. עכשיו גורלן בעלטה או במנהרה. בתוך גיהינום. עם השטן.
אני חושבת על הילדות האלו, על החיים שלהן שהתהפכו באחת. חושבת על ההורים שלהן, שצריכים לחיות עם העובדה שהילדות שלהם נלקחו מהם.
אני לא יודעת מה יהיה בסוף המלחמה הזו, אבל אני יודעת שאני לא יכולה לשתוק. אני חייבת לדבר על הדברים הנוראים שקרו פה. ואני רק מקווה שיום אחד הילדות האלו יוכלו לחזור הביתה, אל ההורים שלהן, אל החיים שלהן.
אני רוצה שאנשים יידעו גם על הילדים שניצלו מהמסיבה, על הסבל שלהם. על הנפש שנשרטה לעד. אני רוצה שאנשים יעשו משהו כדי לעזור להם.
חלוקה פנימית | שילה בדיחי, כרמי יוסף
כשאני מנסה לעשות סדר בתחושות שלי, אני מחלק אותן לרגשות.
הלם. מעולם לא הצלחתי להבין את הדור שחווה את מלחמת יום כיפור, את תחושת "סוף המדינה". הרי גדלנו במדינה חזקה, עם הצבא החזק באזור. איך רק דור אחד לפניי יכלו לחשוב שהסורים יכבשו את הכנרת והמצרים יגיעו לתל-אביב? עד השבת האחרונה: פתאום, גם במרחק של 50 ק"מ מהרצועה, הרגשתי לא בטוח. ואז הבנתי את ההרגשה. זה ההלם שחוו הורינו לפני 50 שנה. עכשיו אנחנו.
בלבול. כשהתחילו להגיע החדשות, התמונות והסרטונים, לרגע לא האמנתי: זה כתב חמאס משדר בערבית מתוך קיבוץ, ומאחוריו רצים לוחמים חמושים? איפה צה"ל ואיפה אנשי הקיבוץ?
זעם. אחרי כל מטוס שעבר דרומה, מעל הראש, אמרתי לילדיי: "זה הרעש של הנקמה". בשלב זה הראש לא עובד, רק הבטן. הכאב דיבר, לא שום דבר אחר.
פחד. מקלחות לילדים. הבכורה בת 13, אחריה בת עשר. הקטן בן ארבע, הקטנטן בן שנה וחצי. אני מביט עליהם וחושב על ילדים אחרים. ואם היינו גרים שם? איפה הן/ם היו? בממ"ד השרוף? אולי במנהרה מתחת לבית-חאנון? מנסה להתעלם מהרגשות המציפים. מקריא סיפור לפני השינה. לילה טוב.
אימה. 1,400 הרוגים, מספר לא סופי. משפחות שלמות. חושש שיגיע שם של מישהו מוכר, וזה מגיע. על זוועות כאלו קראנו רק בבגרות להיסטוריה. זה קרה רחוק באירופה, בזמן זר וביקום אחר. כעת, זה כאן ועכשיו.
חוסר אונים. לכל קריאה בווטסאפ היישובי מיד נרתמים. מתנדבים לכיתת הכוננות. מה עוד אפשר לעשות? כרס"ן בחיל הים, הפסיקו לקרוא לי למילואים לפני שנתיים. מחכה שאולי ייזכרו בי ויקראו לי למרות הגיל. כאזרח דואג, אני מצטרף לסייר היישובי בלילה.
תסכול. תגידו, איפה הממשלה? בשביל מה אתם כאן? אנחנו צריכים אתכם ואתם נעלמים ונאלמים. לא רוצה לשמוע על הכספים הקואליציוניים או על שרת המשימות הלאומיות. זאת המשימה הלאומית שלכם.
תקווה. עם ישראל הראה את האופי האמיתי שלו ברגע האמת. רוח הקרב וההתנדבות שוטפת את המדינה. אבל התקווה נשענת על כך שנחסכה מאיתנו מלחמת אזרחים. כשהאבק ישקע והתותחים ידומו, עם ישראל יתפנה לחוזה חדש עם מדינתו ועם מנהיגיו שראויים לעם ולמדינה הזאת. אז נתחיל מחדש.
לא סופרים אותם | שירלי רגב, זיכרון יעקב
כבר ספרתי גיטרנים, ספרתי שקנאים
ספרתי טבלנים, ספרתי פלמינגו במים משכשכים,
הודיעו שהעגורים החלו נוחתים,
התבוננתי ואספתי שקט מהצדפים,
מחבצלות החוף הריחניות והחצבים הזקופים
חלקם כבר נובלים, כולם חולפים
שירלי רגבושאלתי, לאן בשקט כולם נודדים?
כולנו כאן זמניים.
קשה להכיל את החיים כפשוטם: הם מורכבים.
עם השאיפה פנימה והנשיפה החוצה
על אותה אדמה, תחת אותם שמיים
מונים את החללים, הנעדרים והחטופים.
לפצועי הנפש והלב השבור אין מונים.
לקום מההריסות | אירית אמבר, הרצליה
הצפירה המפחידה שפילחה את האוויר בצהרי יום הכיפורים ב-1973, הייתה מצמררת ומקפיאה. אותה אזעקת מלחמה נותרה כקעקוע בנשמתי.
18 שנים מאוחר יותר, כשאני כבר אמא לארבעה ילדים, פרצה מלחמת המפרץ. כשטילי הסקאד עפו מעיראק שודרו ברדיו מילות האזעקה "נחש צפע", נתנו את האות לצפירות הנוראיות. מאז אוזניי נותרו כרויות לצליל המתכתי של הצפירה.
האזעקה שהחרישה את הארץ בשבת השחורה, 7 אוקטובר 2023, מצאה אותי ישנה שנת ישרים עמוקה. בפעם הראשונה בחיי לא שמעתי אותה. בן זוגי העיר אותי בעדינות, רק אז שמעתי את הצווחה האדירה שזעזעה את אמות הסיפים. ברגע שסגרנו עלינו את דלת המקלט התחילו הצפצופים בפלאפון, הילדים עידכנו שהם במקום בטוח. אז עדיין לא ידענו שכשנצא מהמקלט, העולם אותו הכרנו ישתנה, וייקח עוד זמן עד שנבין את שקרה.
אירית אמברכשהפציעו הסרטונים הראשונים בהם נראו חוליות מחבלים חמושות טובחות באנשים בכל יישובי העוטף, רחפנים מטיילים בשמיים וטילים עפים באוויר, הבנו ששוב הפתיעו אותנו: פעם שנייה בתוך 50 שנה.
בתזמון מצמרר, ערב קודם, בארוחה המשפחתית של שישי בערב, עלה נושא ההפתעה במלחמת יום הכיפורים. דיברנו על כך שהפתיעו אותנו ושעוד יפתיעו, אבל לעולם לא יחזור המצב בו לא יתייחסו להתרעות. שמונה שעות מאוחר יותר הסתבר שזה קרה. אז נפתחו שערי הגיהינום, וזה היה הרגע בו הפסקתי לישון. התמונות האכזריות של מעשי חיות האדם נצרבו בי ולא הצלחתי לגרש אותן. בלילות הטרופים, התינוקות והילדים החטופים לא נותנים לי מנוח. חלקם בלי הוריהם שנרצחו, חלקם פצועים והם לבד שם, מעבר לגדר בעזה.
והשאלות לא מניחות לי: האם מטפלים בפצועים? איך הנשים הצעירות, שגופן חולל, שורדות? מה קורה לנשים ולגברים שהופרדו מבני משפחתם, ולזקנים שנגררו בכוח והשאירו מאחור בבתים המפויחים את התרופות שלהם?
אני איתם והם איתי בכל לילה, והסיוט לא נגמר.
כשהאור עולה, אני קמה טרוטת עיניים ופוגשת את התקווה, את ארץ ישראל היפה. אני מתוודעת לאנשים גיבורים ולסיפורי גבורה בלתי נתפסים. להתגייסות המטורפת של כל האזרחים. לקבוצות החמ"ל שהופכות עולמות כדי לעזור, ולצעירים שקוטעים את שהייתם בעולם, נלחמים על כרטיסי טיסה לארץ, כדי לחזור ולהתגייס.
רק בזכות אותם גיבורים וגיבורות בחזית ובעורף נקום מההריסות. רק יחד ננצח.
ערגה לימים אחרים | שירה נצר, פתח תקווה
זה היה היום השביעי בשבוע. שבת מנוחה, השבעה בחודש. שבעה ארורה. מיום ליום ליבי מתכווץ ומתכנס, תוהה על החידלון, בוכה בכי תמרורים על האובדן. הנפש, קשה לה להכיל: היא כלואה בתוך הגוף וממאנת לקבל את הרוע השטני, האכזרי וחסר המעצורים. אוי, כמה שגופי חבוט וכואב.
ידיי מושטות הרחק מהגוף, מונפות כלפי שמיים וזועקות - "מדוע"?
שירה נצרתינוק שעדיין מחובר בחבל הטבור לאמו, תינוק חבוק בזרועות אמו המגוננת, ילדות וילדים יפי מראה ומלאי תום ילדות, נערים מתבגרים מאוהבים ומקווים, הורים חלוצים ודור המייסדים: כל חטאם יהדותם.
הכאב באובדנם עצום. האדמה הספוגה בדמם. הרס ביתם ומבטחם אינם מרפים. הלב מתפוצץ.
שבעה! היום השביעי, שמחת התורה. האומנם או חלמתי חלום?
"קחי נשימה עמוקה" אמרה לי נפשי, הנה מתחיל המסע. המסע לחשבון נפש נוקב, המסע להכיל את כאב האובדן, את הרגשות הסוערים, הבועטים, המבקשים: "לא עוד".
יש בי ערגה לימים אחרים - ולא לימי שבעה.
מעוניינים לכתוב לנו? mesaprim23@gmail.com
