מאז הקמתה מדינת ישראל נשענה על תמיכת הקהילה הבינלאומית בזירה הגאופוליטית משיקולים שונים ומשונים, חלקם ערכיים וחלקם מעשיים, שהותירו אותה מעמדה המדיני לאורך שנים. מאז 7 באוקטובר, טענות היסוד השגורות בשיח היומיומי בחו"ל ואשר תוחזקו תדיר על ידי מערך ההסברה הישראלי התיישנו, התפוררו, הופרכו, והפכו לנלעגות בעיני דעת הקהל העולמית. בין "דברים שרואים משם לא רואים מכאן" ו"הגמל לא רואה את דבשתו", להלן כמה מהקלישאות שנתפסות כיום מחוץ לישראל כתעמולה שאבד עליה הכלח.
"הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון"
ממשלות ישראל לדורותיהן שיווקו אותה כדמוקרטיה ליברלית בהשראת ערכי המערב הליברלי, אבל בהיעדר חוקה שמקבעת את עקרונות החופש והשיוויון, התשתית הדמוקרטית השתמרה בעזרת מנגנון איזונים ובלמים משוכלל, בפיקוח משפטי. השפצור הזה מקרטע באופן מהותי, אבל עבד איכשהו לאורך כמעט 80 שנה. בניגוד לשכנים שלנו, המערכת הצליחה לבלום ביעילות את שאיפתו הטבעית של הריבון להחזיק בסמכויות ללא סייג, או בתרגום לעברית: "משילות". ואז הגיעה ההפיכה המשטרית שנועדה להסרת המגבלות מנתניהו, כמו הונגריה של אורבן, רוסיה של פוטין וטורקיה של ארדואן.
שלטי מחאה בהפגנה בקפלן תל אביב
(צילום: מוטי קמחי)
הדמוקרטיה הישראלית עלולה לקרוס לתוך עצמה ללא הפרדת רשויות. בלי בג"ץ, בלי יועצת משפטית, בלי תקשורת חופשית, בלי חירויות האזרח, ועם זכויות יתר למגזרים מועדפים. נכון, בחירות עדיין מתקיימות ואנחנו אמורים להגיד תודה? גם בלבנון, ירדן ואפילו איראן יש בחירות, וגם שם המנצחים נשענים על הרוב, ומושלים בלי טירחת האיזונים והבלמים. כפי שהמונים הפגינו בכיכר תחריר בקהיר ב"אביב הערבי" בקריאה להכרה בחירויות האזרח שלהם, כך בקפלן התייצבו כדי לשמור על זכויותיהם, כדי שישראל של ביבי לא תהפוך להיות מצרים של א-סיסי.
"ישראל מדינה שוחרת שלום"
בעבר נתפסה ישראל בעולם כאומה שרק רוצה להשכין שלום עם הפלסטינים והמרחב הערבי ומושיטה ידה שוב ושוב רק כדי לגלות שאין פרטנר בצד השני. הנחת המוצא הייתה שישראל רואה בכיבוש עול ומעוניינת להשילו בהסכם מדיני, אבל הפלסטינים לא מוכנים להתפשר. כיום ברור שלנתניהו ושותפיו אין שום עניין בהסדרת הסכסוך והם אלו שלא מוכנים להתפשר. מכירים את הגרסה המעודכנת? הרשות הפלסטינית היא נטל בגלל נכונותה לפשרה, וחמאס הוא נכס בגלל התנגדותו להסכם אוסלו או כל יוזמה מדינית אחרת.
גם הקהילה הבינלאומית נאלצת לקבל את שינוי התדמית הזה. האומה "המערבית" היחידה במזרח היא הבריון הלוחמני והנבזי של השכונה. אם את המלחמה בעזה עוד ניתן היה להסביר כצעד מבצעי המתחייב לצורך הרתעה, הרי שלפוגרומים בגדה המערבית אין שום תירוץ מתקבל על הדעת מלבד שיכרון כוח, חדוות כיבוש, וחזון משיחי עליו מצהירים סמוטריץ' ובן גביר. איכשהו השניים הפכו לידוענים ברחבי תבל. חולקים את קונספציית הגוג ומגוג שלהם בחזית ההסברה הישראלית. השלילית.
"הצבא המוסרי בעולם"
כואב לראות את זה אבל צה"ל שהיה מודל לחיקוי עבור רבים, נתפס היום כארגון בזוי ומושחת מוסרית. ערכי העבר שלו הפכו למושא ללגלוג ציני כמנותקים מהמציאות. חלקנו עדיין נאחזים בהם, אבל במבחן התוצאה הלחימה בעזה חשפה כיצד המקצוענות וההגינות האנושית של צה"ל הומרו בתאוות נקם וזלזול בחיי אדם שעלו בעשרות אלפי הרוגים, בהם נשים וילדים. נזק אגבי זניח בעינינו, פשעי מלחמה בעיני העולם כולו.
ובינתיים בגדה המערבית, טוהר הנשק והוראות פתיחה באש איבדו משמעות מול אלימות המתנחלים ומלוויהם החמושים במדים. השפצור הצה"לי: להכריז על שטח צבאי סגור. אבל אי אפשר לסגור את התיעודים מהשטחים שחושפים את היומרה למוסריות באור מגוחך - בפרט כשאף אחד לא חוקר, שופט ומעניש את הפורעים, ובנוסף מגביל סיקור עיתונאי. בצבאות המערב מעמידים חיילים שסרחו לדין, ואילו אצלנו מתחקרים וממסמסים, ומסתפקים בהודעה לעיתונות על חריגה מ"ערכי צה"ל" שפג תוקפם מסתבר. בהיעדר הטלת אחריות על המתנחלים, החיילים והמפקדים שפשעו, האשמה והבושה נופלת על כולנו.
"ישראל היא נכס אסטרטגי"
ישראל מסובכת כרגע בשלל זירות לחימה, אבל המלחמה החשובה ביותר מכל לשימור מעמדה הבינלאומי הסתיימה מזמן - המלחמה הקרה. בתוך מאזן הכוחות בין המעצמות במאבק על שליטה גלובלית, ישראל מותגה כמוצב חודר של ארה"ב באיזור מול מדינות ערב שקשרו גורלן בגוש הקומוניסטי. הימים הללו עברו חלפו להם, וכמה אנחנו מתגעגעים. בינתיים ברית המועצות קרסה בניינטיז, אבל מצרים, סעודיה, טורקיה ומדינות המפרץ עדיין כאן כבנות ברית של אמריקה. בוושינגטון יש עדיין פוליטיקאים נוסטלגיים, אבל במפת האינטרסים המעודכנת אין לישראל חשיבות במאבק מול היריבה היחידה על השפעה גלובלית - סין.
"ישראל מגינה על העולם החופשי"
בהשראת המלחמה הקרה, נתניהו נוהג לנאום על תפקידה של ישראל כמגינת הציביליזציה המערבית מול האיום האיסלמי. אלא שאין אומה ערבית שמאיימת באמת על העולם החופשי, אפילו לא איראן שנתפסת באירופה וארה"ב כאויב מומצא בעימות שנועד לשרת בעיקר את ישראל. מנגד, כשארגוני טרור בינלאומיים כמו דאעש ואל-קאעידה פגעו במערב, ישראל התבוננה מבחוץ, והסתפקה בשיתוף מודיעין. ישראל לא שולחת חיילים למות למען זרים, ובצדק (אגב, דווקא איראן לחמה תדיר בדאעש). גם אין צורך בכך. הצבא האמריקני פזור בבסיסי ענק בכל האיזור מקטאר ובחריין ועד עיראק, ירדן וטורקיה.
"הסיוע הצבאי לישראל הוא לטובת אמריקה"
מערכת הביטחון ממשיכה ליהנות מסובסידיות של מיליארדי דולרים בשנה מכספי משלם המיסים האמריקני, ואף הרבה יותר מאז 7 באוקטובר. הציבור בארה"ב מתרעם, והתגובה הישראלית השגרתית לביקורת היא שסיוע החוץ הוא בעצם תמיכה בכלכלה האמריקנית דרך תעשיית הנשק שלה, ושיגידו תודה. זו טענה מופרכת: תאגידי הנשק מרוויחים מאות מיליארדי דולרים בשנה, והביקוש הישראלי זניח עבורם. קשה ליישב את ההגיון הבריא של אזרחים המעניקים מכספם למדינה זרה רק כדי שתזרים אותו חזרה לחברות פרטיות, הישר לכיסי הבעלים שבנוסף להכל, נהנים מהטבות מס כבירות על יצוא התוצרת לחו"ל. ממשלות אחרות משלמות עליה מתקציבן, במטבע זר.
"כל העולם נגדנו"
הקלישאה הזאת דווקא נכונה כיום, למרבה הצער. זה לא היה כך פעם. בעבר ישראל הייתה חברה מוערכת במועדון הדמוקרטיות הליברליות, ואילו כיום היא נתפסת כאומה בזויה ומצורעת בדעת הקהל העולמית. גם מי שנחשבו לחובבי ציון בנכר מתבוננים כיום בשאט נפש על המתרחש ומבכים את אובדן המדינה שהכירו ואהבו. אין מדובר במגפת אנטישמיות שפרצה לפתע ב-7 באוקטובר, אלא בהתפכחות של הקהילה הבינלאומית ממדינת היהודים שנתפסת כיום כחשוכה, אלימה וזחוחה. זו לא דעת הקהל העולמית שהשתנתה, כמו המציאות הישראלית אליה היא מגיבה ושאנחנו מתאמצים להכחיש. כבר לא יפים, צודקים וטהורים כמו בקלישאות הנ"ל מן העבר שרק אנחנו הישראלים עדיין מאמינים להן.
