אחת מהתופעות האומללות והמיותרות של תרבות השיח העכשיווית היא ההתעקשות לסטות מהדיון המנומק והשקול לעבר ממדי הפסיכואנליזה של הדוברים. זה קורה לכולנו ברחוב וגם בפייסבוק, ובמיוחד בוויכוחים פוליטיים. חילופי הדברים ההגיוניים מחווירים ביחס למה שאנחנו סבורים שבר הפלוגתא מולנו חושב "באמת". כך הפכה הדיאלקטיקה השכלתנית להליך פרופיילינג לחובבנים שלא מוביל לשום מקום ברמה האישית, וגם הלאומית.
(רויטרס)
זה קורה לי כל הזמן, עם חברים או זרים, שמתמסרים לפענוח הרכב האישיות שלי במקום להתייחס לטיעונים והסברים מפורטים שאני מציג בפניהם. וכך צפוי לקרות לי גם בהזמנות זו כתושב ארצות הברית שמנסה להציג בפניכם את התפיסה המקובלת בנוגע לסיוע הכלכלי והצבאי לישראל. תפיסה שהיא כל כך הגיונית מנקודת מבטו של הציבור בניו יורק, וויסקונסין וקליפורניה, וכנראה שהייתה גם מתקבלת על דעת רוב קוראי טור זה, אלמלא השלכותיה היו פגיעה בזכויות היתר מהן נהנית מדינת ישראל לאורך השנים. אתם אולי רואים אותה כמובנת מאליה, ומוצדקת. האמריקנים כבר פחות.
קחו למשל את מועמד המפלגה הדמוקרטית לסנאט ממישיגן, עבדול אל-סייד. לאחר הניצחון של בפריימריז, נשאל הרופא בן למהגרים ממצרים על עמדתו בנוגע להפסקת הסיוע הצבאי לישראל. "אני מתנגד לכל תמיכה צבאית בלתי מותנית לכל מדינה. ישראל, כן, וגם מצרים שמשפחתי היגרה ממנה, פקיסטן, ערב הסעודית, איחוד האמירויות, וזה לא בגלל שאני מתרכז במה שמתרחש איפשהו בעולם, מלבד ההתמקדות שלי במה שקורה כאן. יש כאון קהילות במדינה שלי, שההכנסה החציונית בהן היא 14 אלף דולר (בשנה) ואני מאמין שיש להם זכות ראשונים על כספי המסים שלהם", אמר המועמד הפרוגרסיבי בראיון ל-CNN. הוא לא התכחש להתנגדותו למדיניות ישראל, אשר הניעה את הלובי היהודי איפא"ק להזרים כספים רבים לתמיכה ביריבתו היילי סטיבנס, ללא הועיל, אבל הצהיר "אני מאמין בשיוויון ובזכות להגדרה עצמית של ישראלים-יהודים ושל פלסטינים".
אפילו אם אתם מפקפקים בטוהר כוונותיו של המועמד מכיוון שמדובר באיש שמאל, ששמו עבדול (או בשמו המלא עבדול-רחמן כפי שהרפובליקנים החלו לקרוא לו כדי ללעוג על מוצאו), עדיין יש להתמודד עם המסר המנצח שלו, שמכוון לא אליכם במזרח התיכון, אלא לתושבי המערב התיכון. באמריקה. "אני מאמין שהאחריות הראשונית שלנו היא להשתמש בכספי המסים שלנו פה במישיגן כדי לממן שירותי בריאות, בתי ספר, וכבישים במקום לשלוח אותם לממשלה זרה שעלולה להשתמש בה לטובת פצצות וטנקים כדי להרוס תשתיות, בתי ספר ובתי חולים שם", קבע וסיכם, "המחויבות שלי היא לילדים במישיגן ולא לממשלות זרות". אפשר להבין מדוע הטיעון הנ"ל מהדהד היטב אל מול החלטות הפוליטיקאים בוושינגטון, שמאז 7 באוקטובר אישרו הקצאת יותר מ-20 מיליארד דולר לסיוע צבאי לישראל.
אל-סייד רואה את ממשלת ישראל כמשטר אפרטהייד ומאשים אותה ברצח עם
כמו רבים וטובים ורעים באמריקה, אל-סייד רואה את ממשלת ישראל כמשטר אפרטהייד ומאשים אותה ברצח עם. הוא הנציג האחרון בנבחרת המנצחת של האגף הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית. הוא וחבריו מהדהדים סנטימנט העוין כלפי ישראל ששגור בדעת הקהל האמריקני כיום, אבל שמים במרכז טיעון שנוגע לכולם, בהם היריבים האידיאולוגים מימין, וכאילו נלקח מספר התרגילים הליברטריאני של הסנטור הרפובליקני רנד פול. לא בגלל כף מאזני הצדק, או כף החתול הארסי של ביבי, אלא בגלל משקל הפירות והירקות בסופרמרקט ומשאבות הדלק. החיבור בין ישראל ומלחמותיה למאבק ביוקר המחייה הוא ההיקש המוצלח מכולם. והוא הגיוני מאוד.
האמת היא שרוב אזרחי ארה"ב לא שונאים או אוהבים את ישראל, הם פשוט אדישים כלפיה. אבל כן אכפת להם מהחיים עצמם. החיים הקשים שלהם, לא שלכם. הם מתקשים לעמוד ביוקר המחייה הבלתי נסבל, נחרדים מול תעריפי ביטוח הבריאות מעמירים והקיצוץ בשירותים החברתיים. תוסיפו לכך את הזעם על עליות במחירי הדלק בגלל המלחמה באיראן, שנתפסת כיוזמה של נתניהו, ותבינו מדוע הציבור האמריקני - מעוכרי ישראל בשמאל, לניאו נאצים בימין, והרוב השקט והאדיש שביניהם - מאוחד בהתנגדות להזרמת מיליארדים מכספי המסים שלהם לצד השני של העולם. הרחק מעבר לים.
אל-סייד וזוהרן ממדאני המוסלמים ובראד לנדר היהודי-ציוני משמאל, כמו טאקר קרלסון, חברת הקונגרס לשעבר מרג'ורי טיילור גרין (הטלי גוטליב של הרפובליקנים) ואפילו סגן הנשיא ג'יי.די. ואנס מעוניינים להשיל מעצמם את המטען הישראלי. לכל אחד יש מניעים אידיאולוגים משלו, אבל מה שמאחד את כולם הוא חובת המדינה לדאוג בראש ובראשונה לאזרחיה
במצב הנוכחי הבוחרים מן הישוב מתרכזים בעצמם, ומחפשים נציגים שישרתו אותם מול בעלי עניין וממון ופוליטיקאים שנתמכים על ידם, כמו הלובי היהודי איפא"ק (שהזרים מיליונים למאבק באל-סייד) שהפך בינתיים לגורם הכי רדיואקטיבי בפוליטיקה המקומית. ארה"ב היא אומה בדלנית במהותה, והזרמת כספים החוצה הוא נגד הטבע שלה. דונלד טראמפ הדהד את הסיסמה "אמריקה תחילה" (America First) ומאז שובו לבית הלבן ביטל תקציבים לארגונים הומניטריים ברחבי העולם, ואף הפחית את ההקצאות לנאט"ו. איכשהו התמיכה הצבאית בישראל נותרה שרירה וקיימת בגיבוי חברי קונגרס, סנאטורים ולוביסטים מימין ושמאל, בניגוד לדעת הקהל.
אל-סייד וזוהרן ממדאני המוסלמים ובראד לנדר היהודי-ציוני משמאל, כמו טאקר קרלסון, חברת הקונגרס לשעבר מרג'ורי טיילור גרין (הטלי גוטליב של הרפובליקנים) ואפילו סגן הנשיא ג'יי.די. ואנס מעוניינים להשיל מעצמם את המטען הישראלי. לכל אחד יש מניעים אידיאולוגים משלו, אבל מה שמאחד את כולם הוא חובת המדינה לדאוג בראש ובראשונה לאזרחיה, ולא לבזבז משאבים מעבר לים. בטח לא למטרות צבאיות של חימושים ופצצות. אם נהייה כנים עם עצמנו, אנחנו הישראלים שותפים לגישת "עניי עירך קודמים". הרי לא יעלה על הדעת שכספי המסים שלכם יוזרמו לממשלה זו או אחרת באפריקה, אסיה או על המאדים במלחמותיה - צודקות או שלא. אפילו נטל מימון החמאס נפל על השייחים הקטארים ולא נלקח מהכיס שלכם.
אמיר בוגןבלי קשר לעמדות אידיאולוגיות כאלה או אחרות, גם אתם יכולים להבין את הציבור האמריקני, שיש בו אנטישמים, וגם פרו-פלסטינים למכביר, אבל ברובו פועל ממניעים אנוכיים של רווחה אישית, לאומיות, וגם מתחושות מיאוס כלפי הסטטוס קוו. ההתנגדות העממית נגד הממסד בוושינגטון צוברת תאוצה, וכחלק ממנה נדרשת גם בחינה מחדש של הברית ארוכת השנים עם ישראל. פוליטיקאים בצד, יש הסכמה ציבורית רחבה שארה"ב אינה יכולה להמשיך להיות הגננת של ישראל בת ה-78, ולממן את הרפתקאותיה בצד השני של העולם - לא מהשיקול האלטרואיסטי של "לא בשמנו", אלא זה האגואיסטי של "לא על חשבוננו".
