סערת הטור של ניקולס קריסטוף ב"ניו יורק טיימס" ממשיכה להכות גלים גם שבוע לאחר הפרסום, והובילה אף לקרע פנימי בין מערכת החדשות של העיתון היוקרתי למחלקת הדעות שלו. הטור, שנושא את השם "השתיקה לנוכח מעשי אונס נגד פלסטינים", כולל טענות על התעללות מינית שיטתית מצד סוהרים וחיילים ישראלים כלפי עצורים פלסטינים. בין היתר מופיעות בו עדויות של 14 פלסטינים על שימוש באלות ובגזרים, איומים באונס על בני משפחה - ושימוש בכלבים למטרות תקיפה מינית בזמן שצוות הכלא צוחק ומצלם את האירוע.
3 צפייה בגלריה
הפגנת יהודים, ישראלים ולא-יהודים מול משרדי "הניו יורק טיימס" במנהטן
(צילום: לירי אגמי)
הפרסום הוביל לתגובות רבות ברחבי העולם, הפגנות וקריאות לביטול מנויים. ביום חמישי שעבר איימו ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ושר החוץ גדעון סער להגיש תביעת דיבה נגד העיתון בגין הוצאת לשון הרע נגד מדינת ישראל. גורמים רשמיים בישראל ובשירות בתי הסוהר הכחישו לחלוטין את הטענות וראש הממשלה כינה אותן חסרות-בסיס. מנגד, הגיבה הדוברת מטעם הטיימס דניאל רודס כי האיום המשפטי הוא חלק מ"טקטיקה פוליטית מוכרת שנועדה לערער דיווח עצמאי ולהשתיק עיתונות שאינה תואמת נרטיב מסוים". היא הוסיפה כי לתביעה משפטית מסוג זה לא יהיה כל בסיס. דובר נוסף של העיתון, צ'רלי שטאדטלנדר, הגן על העבודה העיתונאית וציין כי העדויות אומתו במידת האפשר מול עדים אחרים ועברו בדיקת עובדות קפדנית מול מחקרים של ארגוני זכויות אדם ועדויות שהוצגו באו"ם.
למרות הגיבוי הרשמי שהעניקה הנהלת העיתון לכתב שזכה פעמיים בפרס פוליצר, עיתונאים רבים במערכת החדשות מביעים חוסר-אמון ניכר. לפי דיווח נרחב באתר החדשות Puck, שהודהד מאז ב"ניו יורק פוסט", כתבים במערכת החדשות חושדים כי המקורות לטענות לא היו עוברים את הרף המקצועי הנדרש אצלם. גורם במערכת "הניו יורק טיימס" אמר ל-ynet כי "אנחנו מרגישים שמחלקת הדעות פוגעת באמינות המותג כולו ומורידה את הרמה המקצועית של כולנו פעם אחר פעם". הדברים מצטרפים לעדות של עיתונאי אחר שאמר, "נמאס לי כבר להיות מובך ממחלקת הדעות אצלנו". כתבים נוספים במערכת מתוסכלים מהפגיעה במוניטין של העיתון בגין החלטות של מחלקה שאינה כפופה לאותם סטנדרטים מחמירים לטענתם, ומכותבי דעות "שפולשים" לתחום סיקורם.
קריסטוף עצמו התייחס לסוגיה כשאחת הגולשות ברשת X תהתה מדוע העיתון האמריקני לא פרסם את התחקיר כידיעה חדשותית, אם ידע עד כמה החומרים מזעזעים ושנויים במחלוקת. קריסטוף השיב לה כי "ברור שיש סטנדרט שונה בכך שטורי דעה נושאים דעות", אך התעקש כי הוא "מאמין עמוקות שעיתונאות הדעות הטובה ביותר מבוססת על דיווח חדש, ולכן הטורים שלי נטועים בנסיעות ודיווח". הוא הוסיף: "כל טקסט נצמד לעובדות ועובר בדיקת עובדות, וטורי דעה כוללים דיווח בנוסף לדעות". לדבריו, הטקסט שויך למדור דעות היות ושם הוא כותב בקביעות, וכי טוריו תמיד "כוללים דיווח כמו גם דעות”.
העימות הנוכחי מסתמן כאחד המשברים המשמעותיים הראשונים תחת הנהגתו של העורך הראשי ג'ו קאהן. קאהן ועורכת הדעות קייטי קינגסברי נדרשים לנווט את המוסד התקשורתי שמתפקד כיום כמותג מסועף בשווי 12 מיליארד דולר. הנהלת העיתון, ובה המוציא לאור היהודי ארתור גרג סולצברגר והמנכ"לית מרדית קופיט לוין, מעוניינת שהקוראים יבדילו בין דיווחי חדשות לבין טורי דעה. יחד עם זאת, ברור במערכת כי האיומים המשפטיים והביקורת הציבורית צפויים לעורר גל של ביטולי מנויים וילוו את העיתון עוד שנים ארוכות.
אבל בכל הנוגע להליך משפטי נגד "הניו יורק טיימס" בארצות הברית, שככל הנראה יתנהל במדינת ניו יורק - הוא צפוי להיתקל במכשול משמעותי שיקשה מאוד על ניצחון בתיק. המחסום העיקרי הוא תקדים בית המשפט העליון האמריקני בתיק "ניו יורק טיימס נגד סאליבן", הקובע רף מחמיר לתביעות של אישי ציבור. לפי פסיקה זו, אין די בהוכחה שהטור של קריסטוף היה פוגעני, מסולף, עוין או אפילו שגוי. כדי שבית המשפט לא ידחה את התביעה על הסף, התובעים יידרשו להוכיח כי העיתון או הפובליציסט פעלו מכוונת זדון, פרסמו קביעה עובדתית שקרית בידיעה ברורה שהיא אינה נכונה, או שהתעלמו במודע מספקות כבדים לגבי אמיתותה. בנוסף, חוקי חופש הביטוי הפדרליים בארצות הברית קובעים כי גם במקרה של זכייה בתביעת דיבה בבית משפט בישראל, אכיפת פסק הדין על אדמת אמריקה תהיה משימה כמעט בלתי אפשרית.
המורכבות המשפטית הזו באה לידי ביטוי בתביעה שהגיש בשעתו אריאל שרון נגד המגזין "טיים" בשנות ה-80. חבר המושבעים בניו יורק קבע אז כי הכתבה אכן הייתה שקרית ומכפישה, אך שרון לא זכה בפיצויים כספיים משום שלא עלה בידו להוכיח כוונת זדון או רשלנות פושעת מצד המגזין, בהתאם לדרישות הלכת סאליבן.
