ברחו מהאש למים: תיעוד הניצולים מול החוף בלהיינה, הוואי
(צילום: נואה טומקינסון, טוויטר)
באי מאווי שבהוואי ממשיכים גם הערב (יום א') במבצע חיפושים נרחב אחר קורבנות השריפה האדירה שהחריבה כמעט עד היסוד את עיירת הנופש ההיסטורית להיינה. עד כה עומד מניין ההרוגים על 93, וכבר עתה מדובר באסון השריפה הקטלני ביותר בארה"ב זה 100 שנה, אך הרשויות מזהירות כי המספר הזה צפוי לטפס בהמשך וכי עד כה החיפוש הושלם רק בכ-3% מהאזור שנפגע.
בשריפה נהרסו או ניזוקו לפחות 2,200 מבנים, ולדברי מפקד משטרת מאווי ג'ון פלטיר אזור האסון מתפרש על פני כ-13 קמ"ר. "אף אחד מאיתנו לא באמת יודע עדיין את ההיקף", הוא אמר בתדרוך לתקשורת, בהתייחסות למניין ההרוגים. בחיפוש מסייעים גם כלבים שנובחים כשהם מבחינים בריח או בסימן כלשהו של גופה. הצוותים שעוברים בין השרידים המפויחים של הבתים והמכוניות מסמנים אותם ב-X כדי להעיד שבוצע בהם חיפוש ראשוני, ובאותיות HR כדי להעיד שאותרה בהם גופה.
29 צפייה בגלריה
מיילו טומקינסון, בן 13 שברח לים מהאש בלהיינה, מכסה את פניו בגלל העשן הסמיך. מתוך התיעוד שפרסם אחיו הגדול
(מתוך טווויטר )
29 צפייה בגלריה
להיינה בוערת ביום שלישי האחרון, בצילום מהאוויר. השריפה הקטלנית ביותר בארה"ב זה 100 שנה
(צילום: Claudia Griffin/ רויטרס)
גם מלאכת הזיהוי קשה למדי, ולדברי מפקד המשטרה עד הבוקר זוהו רק שתיים מהגופות שאותרו. פלטיר הסביר כי האש הייתה כה עוצמתית עד שגם מתכות הותכו בשריפה וכי הגופות עצמן "מתפרקות לחתיכות" כאשר צוותי החיפוש מנסים לאסוף אותן. מושל הוואי ג'וש גרין העריך כי בסופו של דבר השריפה הזו תתברר כאסון הטבע הקטלני ביותר בתולדות הוואי, כשלפי שעה היא שנייה רק לאסון הצונאמי שהכה באיים ב-1946, אז נהרגו 150 בני אדם. מספר הנעדרים בשריפה עומד כעת על מאות, אולם ההערכה היא שחלקם הם פשוט מנותקי-קשר. הרשויות קראו לקרובי הנעדרים לערוך בדיקות DNA על מנת לסייע בזיהוי הגופות.
השריפה במאווי, נזכיר, פרצה באי השני בגודלו בהוואי ביום שלישי האחרון והכתה בלהיינה במהירות אדירה, בחסות בצורת ויובש עז ורוחות עוצמתיות שאותן חוללה סופת הוריקן שחלפה בסמוך לאי. שריפות נוספות השתוללו באותו יום באזור, אבל להיינה ספגה את עיקר הנזק: מדובר בעיירת נופש עם היסטוריה עתיקה, שאף שימשה במאה ה-19 כבירתה של ממלכת הוואי, וכשני מיליון תיירים מבקרים בה מדי שנה. באש עלו בלהבות לא רק בתי תושבים אלא גם בתי מלון, והנזק מוערך ב-5.5 מיליארד דולר. בעיירה מתגוררים כ-12,000 תושבים, ואלפים איבדו את בתיהם.
גם עתה נאבקים הכבאים במאווי בשלוש שריפות נוספות, ובאחת מהן באזור ההררי שבמרכז האי דווח על 544 מבנים נוספים שניזוקו, אבל במוקדים הללו לא היו נפגעים.
צילום רחפן של ההרס בלהיינה
(צילום: רויטרס)
29 צפייה בגלריה
עוברים בין ההריסות בלהיינה. זה מה שנותר מהבירה ההיסטורית של ממלכת הוואי
(צילום: Yuki IWAMURA , AFP)
מאז סוף השבוע התרבו השאלות בנוגע להתנהלות הרשויות, וגובר החשד למחדל שתרם להיקף האסון: ניצולים רבים העידו כי לא קיבלו שום אזהרה לפני שהלהבות החלו להתפשט בעיירה, וכי הבינו שעליהם להימלט רק כשראו את האש בבתים סמוכים או את שכניהם בורחים. הרשויות הודו בהמשך כי מערכות האזעקה, שהוקמו בהוואי בעקבות אסון הצונאמי של 1946, לא פעלו, וגם ההתרעות שנשלחו לטלפונים הניידים ולרשתות הרדיו והטלוויזיה המקומיות לא היו יעילות דיין בשל הפסקות חשמל שחוללה האש.
בצל הטענות למחדל דווח גם כי הרשויות בהוואי המעיטו בסכנה הנשקפת משריפות לתושבי האיים, וכי בתוכנית לניהול מקרי חירום שפורסמה אשתקד סווגה הסכנה הזו כ"נמוכה" בלבד. לפי הדיווחים גם כוחות הכיבוי לא היו ערוכים לשריפות נרחבות: רק 65 לוחמי אש פועלים במאווי בכל זמן נתון, והם נדרשים גם לטפל בשריפות באיים הסמוכים מולוקאי ולאנאי.
המושל: "זה הוריקן-אש, ספק אם היה מה לעשות"
המושל גרין הורה אמנם לפתוח בבדיקה בנוגע להתנהלות השלטונות, אבל במסיבת העיתונאים הבוקר הגן על ההתנהלות הזו. לדבריו, את המצב סיבכה העובדה שכמה שריפות השתוללו בבת אחת וגם המהירות הרבה שבה נשבו הרוחות, 130 קמ"ש. "ספק אם אפשר היה לעשות משהו עם אש שנעה במהירות אדירה שכזו", אמר. במה שנראה כמו התייחסות לשינויי האקלים – שהמדענים מזהירים כי הם גורמים לתופעות מזג אוויר קיצוניות להפוך לתכופות וקטלניות יותר – הוסיף המושל: "אנשים שואלים למה אנחנו בודקים את מה שקורה, וזה בגלל שהעולם השתנה. כיום סופה יכולה להיות שריפת-הוריקן או הוריקן-שריפה. זה מה שחווינו, וזו הסיבה שאנחנו בוחנים את המדיניות הזו, כדי לגלות איך ניתן להגן בצורה הטובה ביותר על האנשים".
29 צפייה בגלריה
תושב שמחפש אחר קרוביו מציג את תמונותיהם בטלפון. מאות נעדרים, אבל ייתכן שהם פשוט מנותקי-קשר
(צילום: רויטרס, Mike Blake)
29 צפייה בגלריה
אלפים איבדו את בתיהם. שארל ובנותיה, שישנות כעת במכונית בחנייה של מרכז מפונים בלהיינה
(צילום: ETIENNE LAURENT)
29 צפייה בגלריה
מעבירים אספקה לנפגעים מסירה בחוף במאווי. התושבים מתגייסים לסייע
(צילום: Yuki IWAMURA , AFP)
לא כל התושבים מקבלים את ההסברים הללו, וחלק מביעים זעם רב. "ההר מאחורינו עלה באש, ואף אחד לא אמר לנו מילה!", אמרה לצוות של סוכנות הידיעות AFP ווילה ריד, בת 63 שאיבדה את ביתה בשריפה. "אתם יודעים מתי גילינו שהייתה שריפה? כשהיא הייתה מולנו ברחוב". היא מצביעה על המכונית שלה, שם היא ישנה כעת עם בתה, נכדה ושני החתולים שלה, ואומרת: "זה הבית שלי עכשיו". תושב אחר, ריילי קורן, שברח מביתו כשהבחין באש מהגג, נשמע סלחן יותר והדגיש כי אנשי כוחות החירום וההצלה עשו כמיטב יכולתם. "זה לא שאנשים לא ניסו לעשות כלום", הוא אמר, "האש זינקה מאפס ל-100".
קפץ לאוקיינוס וניצל: "מרגיש אשם"
בינתיים ממשיכים בארה"ב לדווח בהרחבה על סיפורי הישרדות של ניצולים, כשרבים מהם מעידים כי בהיעדר ברירה נאלצו לברוח לאוקיינוס. כך גם בני משפחת טומקינסון – מיילו בן ה-13, נואה בן ה-19 ואמם – ותיעוד שצילם הבן הגדול זכה לתהודה רבה ברשתות החברתיות: במראות אפוקליפטיים כמעט, נראים בני המשפחה וניצולים אחרים מדדים בתוך מים עמוקים שמגיעים עד לכתפיהם, כשהם מכסים את פניהם עם בגדים או ידיים בגלל העשן הכבד, וכשברקע ניתן לראות את העיירה בוערת.
29 צפייה בגלריה
ההרס האדיר בהוואי. המכוניות התפוצצו ו"הפיצו אדים רעילים"
(צילום: Patrick T. Fallon / AFP)
בשיחה עם CBS סיפרו בני המשפחה כי שהו במים חמש שעות. כמו ניצולים אחרים הם ניסו תחילה לברוח במכונית, אבל נאלצו לנטוש אותה כיוון שהדרך היחידה אל מחוץ לעיירה נחסמה, ובמקום זאת הם רצו לחוף הסמוך. "זה היה המוצא האחרון, בגלל שהאש הייתה פשוט בצד השני של הרחוב", מספר נואה. "פשוט קפצנו לאוקיינוס. ואז, כשהיינו במים, עם כל הרוח והאש, הערפיח נע הישר לכיווננו". נואה מספר כי במהלך השהייה הממושכת שלהם במים הוא חשש בעיקר לשלום אמו. "גם מיילו היה מודאג, שנינו היינו מודאגים יותר לגבי אמא שלנו מאשר לעצמנו. אני חושב שהיא פשוט קפאה, בגלל כל מה שקרה. היה לה קר, היא לא יכלה לנשום טוב".
נואה סייע לאמו לעמוד במים, ורק כשהאש שככה הם העזו לצאת מהמים ולחזור לחוף. אבל גם אז הסכנה לא חלפה. העשן נותר סמיך מאוד ולדברי נואה חתיכות מתכת עפו לכל עבר. הם מצאו מחסה בתוך אחת המכוניות הבודדות שלא עלו באש, אבל זו לא הגנה עליהם מהעשן: "חשבתי שאולי לא נצא מהמכונית, העשן לא זז. זה היה כמו שמיכת עשן שאי אפשר היה לצאת ממנה". בהמשך הגיעה סוף-סוף העזרה – ושלושה כבאים ניגשו למכונית וחילצו אותם: "הם אמרו לנו 'אנחנו הולכים להוציא אתכם מפה, יהיה בסדר". נואה אמר שהוא אסיר תודה על כך שהוא ומשפחתו בחיים, אבל הוסיף: "אני מרגיש קצת אשם, מה עם כל האנשים שלא שרדו?".
29 צפייה בגלריה
נואה מצלם את עצמו בתוך המים. "פחדתי יותר על אמא, היא קפאה והתקשתה לנשום"
(מתוך טווויטר )
ניצולה נוספת שברחה לאוקיינוס, אנליז קוצ'ראן, סיפרה ל"וושינגטון פוסט" כי גם היא לא קיבלה כל התרעה על השריפה: היא ראתה עשן מרחוק, אבל לא ידעה את גודל הסכנה. היא נאלצה לברוח במהירות כאשר הבחינה בלהבות בחניית כלי רכב סמוך לביתה, וכמו בני משפחת טומקינסון ניסתה תחילה להימלט ברכב – ונתקעה בפקק. כאשר הבניין שליד החל גם הוא לעלות בלהבות, היא נטשה את הרכב וברחה למים.
שם פגשה שני שכנים שלה: אישה בגיל העמידה וקשיש בן 86 שהתקשה ללכת. השלושה ניסו למצוא מחסה סמוך לשובר הגלים, ומצד אחד ניסו להתרחק ככל האפשר מהגיצים הלוהטים והעשן, ומצד שני התמודדו עם קור עז ולעתים אף התקרבו מעט לאש כדי להתחמם. קוצ'ראן מספרת כי אחד הרגעים הקשים ביותר שחוותה אז היה כאשר המכוניות הסמוכות לחוף החלו להתפוצץ ולפזר לכל עבר לא רק חום אדיר אלא גם אדים רעילים.
התושבים נרתמים לסייע: "אוהנה אחת גדולה"
רוב הזמן היא התמודדה עם הקור העז, ובשלב מסוים כמעט התעלפה: "אני לא יודעת אם זה היה העשן, הקור או האדים. אבל זה היה הכי קרוב שחשתי למוות". כדי להתחמם היא ושכנתה נצמדו זו לזו, וניחמו עצמן בשיחה על משפחותיהן והבטיחו אחת לשנייה כי הן ישרדו. השכן הקשיש, אדם בשם פרימן, ישב לדבריה על הסלעים קצת יותר רחוק מהן. כאשר היא קראה לו ושאלה אותו לשלומו, הוא סימן לה ביד שהוא בסדר. אבל בהמשך ראתה אותו יושב שרוע ללא תנועה על שובר הגלים: לדבריה הוא מת, והיא מאמינה שהסיבה לכך היו אותם אדים רעילים.
תיעוד מהאוויר של השריפות בהוואי
בהוואי מתגייסים כעת תושבים ומתנדבים אחרים כדי לסייע לכוחות החירום בהעברת אספקה ותרומות לנפגעים שאיבדו את כל רכושם, ובין אלו שנרתמו לסייע גם האחים טומקינסון ששרדו את התופת. הם ואביהם דייוויד, שבזמן השריפה שהה בצד השני של האי, העמיסו בסוף השבוע מצרכים ומכלי דלק על גבי סירת מפרשים של אחד מחברי המשפחה, על מנת להעביר את הציוד לחלקו המערבי של האי, שם שוכנת להיינה. "זה חלק מלחיות על האי – החברים שלך הופכים למשפחה", מסביר האב דייוויד. "אנחנו כולנו אוהנה אחת גדולה, משפחה אחת גדולה. דבר אחד חיובי ייצא מכל זה – כולם הולכים להיות הרבה יותר קרובים אחד לשני".
