השיעים נוהגים לקיים את טכסי העאשורא באיראן ובמקומות אחרים בכל עשרה בחודש מוחרם (פעמים רבות באמצעות "התטביר", שבו המאמינים מכים עצמם עד זוב דם) כדי לציין את יום השנה לקרב כרבלא מ-680 לספירה. הקרב הזה רק נזכיר, לא הסתיים בנצחון של תומכי האב המייסד של השיעה, חוסיין, הבן של עלי ונכדו של הנביא מוחמד, אלא בטבח מטורף בו ובאנשיו.
הנקודה המרכזית מבחינת השיעה באותו הקרב, הייתה סרובו של חוסיין להכנע בפניי החליף האומיי הראשון, יזיד, שדרש כי הוא יכיר במנהיגותו. חוסיין ידע כי מולו ניצב צבא אומיי עצום אך בחר למות מות קדושים (שהאדה) ולא להיכנע. זהו המיתוס המכונן שמלווה את השיעה ואת איראן מאות שנים וטכסי העשורא הפכו בסוף שנות ה-70 באיראן לבמה לתומכי המהפכה האסלאמית וגיוס תמיכה במהפכה. מי בארה"ב או בישראל שחשב שהמשטר ייכנע בפני אולטימטום אמריקני או לחץ צבאי ישראלי, פספס את האירוע. כי מבחינת המשטר, המהפכה קודמת לאיראן. או במילים אחרות: אין כניעה בשום מחיר, שתשרף המדינה, העיקר שההנהגה תשרוד.
הכשלון הנוסף בהבנה של המלחמה הזו הוא בניית הציפיות המוגזמת בתחילתה בוושינגטון ובירושלים. הפלת המשטר שהוצבה כמטרה עליונה ביום הראשון של המלחמה, התגלתה מהר מאוד כיעד בלתי אפשרי כעת. לא ברור עדיין מי עומד מאחורי ההימור חסר האחריות הזה, אך לא ניתן לשלוט על דעת הקהל מרחוק, גם בימים אלה שבהם יש רשתות חברתיות.
בסופו של דבר יש כאן הרבה מעבר לכמה מילים ברשת חברתית כזו או אחרת, או סרטוני טיק טוק, בעיקר כאשר האינטרנט לא עובד. בנוסף, נקודה נוספת שנטו להתעלם ממנה בישראל וארה"ב, היא שהמשטר הזה זוכה לתמיכה לא מבוטלת בקרב חוגים שמרניים ובקרב איראנים דתיים. יש לו אמנם הרבה מתנגדים ושונאים, אולי אפילו רוב האיראנים רוצים להיפטר מהמשטר הזה, אך לאחר הטבח חסר התקדים שביצע המשטר במפגינים האיראניים, המחאה לא יצאה לרחובות.
יתרה מכך, אל מול אויב חיצוני, לא מעט מהקולות "המתנדנדים" באיראן, חזרו לתמוך במשטר. זו הייתה יותר משאלת לב ישראלית אמריקאית שעכשיו גם נאמר לנו שנשענה על מליציות כורדיות שאמורות היו לשעוט לעבר טהרן ולהעיר את ההפגנות. וגם זו נשמעת כעוד פנטזיה מערבית הזויה, שלא ברור על מה נשענה. בשורה התחתונה, המשטר לא נפל, הכורדים לא שעטו לטהרן ונותרנו עם הרבה מלל שנזרק לחלל האוויר שבאולפני הטלוויזיה בישראל, שבאו בהתחלה להרים את המורל כפי שביבי מתאר זאת, ואחר כך הבינו שלחסל את המנהיג הרוחני בן ה-87 של איראן, אין משמעותו נצחון , לא מוחלט ולא חלקי.
ייתכן שיש הישגים מרשימים מבחינת הפגיעה ביכולת
במישור הצבאי, ייתכן שמוקדם מדיי לסכם את המלחמה הזו עד שלא נדע את הפרטים המדויקים של היקף הנזק שנגרם לפרויקט הגרעין האיראני, עד שלא נבין מה יקרה פה תוך כמה שבועות ואפילו איזה מידה של שליטה תהיה או לא לאיראן על מצרי הורמוז. ועדיין. בטווח הקצר ייתכן שהיו פה הישגים מרשימים מבחינת הפגיעה ביכולת של איראן להגיע לפצצה גרעינית. ביכולת הבליסטית, במפעלים שייצרו מרכיבים שונים לטילים, בתעשייה הצבאית וכמובן בשרשרת הפיקוד של משמרות המהפכה והמודיעין האיראני.
אלא שבטווח הארוך- אללה יסטור (אלוהים ישמור): אין לנו מושג לאן הולכים לאחר שבועיים של הפסקת אש, המשטר באיראן ממשיך להחזיק ב-450 ק"ג אורניום מועשר שיכולים להספיק לעשר פצצות, הוא בעל יכולת הישרדות מרשימה וגרוע מכך- אם תחת ההפצצות הכי כבדות שידעה איראן אי פעם המשטר הזה סרב להכנע או להפסיק את העשרת האורניום, כנראה שתוך שבועיים של מו"מ לא צפוי להשתנות הרבה. המשטר באיראן לאחר החיסול של עלי חמינאי, קיצוני יותר, מסוכן יותר, שאפתני יותר, בין היתר בגלל היכולת שלו לכופף את ידו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. המשטר עלול לצאת מחוזק יותר גם מבחינה פנים פוליטית, אזורית ובינלאומית. הוא הצליח להחזיק את ארה"ב והעולם כולו במקום רגיש מאוד, וללחוץ חזק וגרם בעצם לכך שחזרנו לנקודת הפתיחה של המלחמה: המשטר שרד, האורניום כאמור בידיו, יש לו מידה מסוימת של שליטה על מיצרי הורמוז, ואפשר לסמוך על האיראנים שינסו לחתור בכל הכוח בחשאי להגעה ליכולת גרעינית בהקדם.
אף אחת ממטרות המלחמה לא הושגה. וכל המסרים שהפריח נתניהו ואנשיו לאוויר העולם בימי המלחמה הראשונים, התגלו כאוויר חם, נטול תוכן וכיסוי. נתניהו יכול היה להיות כן עם הציבור בישראל
הפסקת האש הזמנית שאינה כוללת את לבנון מותירה את ישראל עם הבעיה הלא פחות גדולה שגילינו בהפתעה שעדיין קיימת- חיזבאללה. הארגון התאושש בצורה יוצאת דופן ומהירה מהמהלומות האדירות שספג בספטמבר 2024 ומצליח לגרום לצפון לבעור. בתוך לבנון מעמדו מתחזק, הוא מראה יכולות צבאיות לא מבוטלות והגרוע מכל- שאין פתרון באופק. חיזבאללה לא יתפרק מנשקו, לא יאפשר לאף אחד בלבנון לעשות זאת וישראל נכנסה פה לאירוע בלי לדעת איך יוצאים ממנו. האם יש כאן פתרונות קסם? רחוק מזה. וכנראה שנמצא עצמנו מתגוששים עוד לא מעט זמן בבוץ הלבנוני.
ואי אפשר בלי להתייחס להנהגה המדינית ובעיקר לראש הממשלה שלנו. מדברי הרהב של תחילת המלחמה שסחפו את רוב הציבור, נותרה תחושת חמיצות, אי הבנה מה בעצם קרה כאן ולשם מה נתכנסנו. הרי אף אחת ממטרות המלחמה לא הושגה. וכל המסרים שהפריח נתניהו ואנשיו לאוויר העולם בימי המלחמה הראשונים, התגלו כאוויר חם, נטול תוכן וכיסוי. נתניהו יכול היה להיות כן עם הציבור בישראל, להסביר את המורכבות, את היעדים ואת הקושי. במקום זה הוא רץ לספר לחבר'ה על "נצחון" שלא היה שם, בדומה לעזה, בדומה לחיזבאללה.
אבי יששכרןף
צילום: יובל חן
ובמקום לייצר תחושה של מנהיגות במהלך המלחמה, נתניהו בחר בפוליטיקה הקטנה, הזולה, בהעברת עוד מיליארדים לשותפיו הקואליציוניים, ברצון להעביר חוק גיוס שערורייתי, ובתמונה שקשה לשכוח: ביבי צועד מחובק לתוך לשכת ראש הממשלה, לקודש הקודשים של ביטחון ישראלי, עם יועצו הקרוב שהודה בקבלת כספים מקטאר, מממנת הטבח הגדול ביותר בעם היהודי מאז השואה, הפטרונית של האחים המוסלמים. זה אולי עובר את הבייס, אולי טוב כדי להשתיק את אוריך, זה רע למדינת ישראל וזה רע בעיני רוב הציבור פה.
