אירועי השנים האחרונות שחטו לנו כמעט את כל הפרות הקדושות. הממלכתיות נסדקה והלכה והפוליטיקאים מתעקשים להתכחש לזה. הם מנסים לדחוף את עצמם לכל מקום, ובכל זירה שאליה הפוליטיקה נכנסת, יש כרסום דרמטי בכבוד הבסיסי שבין הקבוצות השונות בחברה. כך קורה בטקס הדלקת המשואות שבו התעקש ראש ממשלה בנימין נתניהו להפר את הנוהג הוותיק, כך קרה בטקסי יום זיכרון שבהם בשנים האחרונות אורחים חיללו את הרגע הכי קדוש בלוח השנה הישראלי וניצלו רגע של גישה ישירה אל הפוליטיקאים.
הפוליטיקה ממשיכה לדהור אל תוך המוסכמות הבלתי כתובות שבחיינו. הרי אין שום חוק שאוסר על נסיעה ברכב ביום כיפור, ובכל זאת זה היום שבו כבישי ישראל הם הפנויים ביותר מכל ימות השנה. אין גם איסור חוקי לאכול חמץ בפסח בפומבי, וגם את המנהג הזה רוב מוחץ של הישראלים מכבד. אלא שעכשיו יש מי שמבקש להכניס את החמץ לתוך החוק, ובכך אפשר להיות בטוחים שהכבוד הבסיסי יישחק. צה"ל הוא כבר בקושי צבא העם, אבל לקואליציה הנוכחית יש תוכניות למחוק גם את מה שנשאר ממנו. הם נחושים לחוקק את "חוק יסוד: לימוד התורה", שיגדיר רשמית את תלמידי הישיבות ככאלה שזכויותיהם שוות לחלוטין לאלה שמסכנים את חייהם בגבולות ומעבר להם.
הפוליטיקה היא ההפך מהממלכתיות. היא עסוקה בכאן ועכשיו לא מרימה ראש אל עבר הטווח הארוך. הפוליטיקאים לא עסוקים בראיית הכלל. כל אחד דואג לבייס, לקבוצת ההשתייכות ולמחנה שלו. מצער מאוד לומר את זה אבל כבר אין בפוליטיקה אנשים שהם קונצנזוס חוצה מחנות. אדם שאתה יכול להסתכל עליו ולומר, "אני לא חושב כמותו, לא הייתי מצביע לו – אבל הוא איש ראוי". הכל מקוטב ומבוסס שנאה. כמעט אי אפשר להיות שייך למחנה אחד בלי לשנוא את הפוליטיקאים של המחנה השני.
אנחנו תקועים בתוך המצב הזה בגלל שורה ארוכה של בעיות. בראש ובראשונה פרסונות פוליטיות ששולטות בסדר היום בישראל כבר יותר מדי שנים, כאלה ששיטת הפעולה העיקרית שלהן היא לחלק את הציבור לאנחנו והם. קיטוב כמערכת הפעלה. לכך מצטרף עידן עולמי של קיטוב פוליטי, שנגרם בין היתר בגלל תפוצתן של הרשתות החברתיות.
אבל לנו, הישראלים, יש ימים קדושים. אלה שמגדירים את המשותף שלנו, מזכירים לנו את הסיבות לקיומנו כאן, ומעלים על נס את אלה ששילמו את המחיר היקר מכל כדי שנוכל לנסות ולהמשיך לנהל את המפעל הציוני. הטקס המרכזי של פתיחת יום הזיכרון בכותל המערבי הוא באופן מסורתי נטול פוליטיקאים. נשיא המדינה והרמטכ”ל הם הנואמים הממלכתיים בו, וכך הטקס הזה באמת נשאר ממלכתי. אבל מיום המחרת הם צצים בכל מקום – חברי כנסת, שרים וראש ממשלה, מופיעים כולם בבתי העלמין ונואמים.
אי אפשר באמת לנתק את הפרסונה הפוליטית של 364 ימים בשנה מזו שעומדת בפניך ביום הזיכרון ומנסה לעטות על עצמה אצטלה ממלכתית. אין סיכוי שאדם שעמד לפני שבועיים מעל דוכן הנואמים במליאה, צעק, קילל והשתלח, יצליח לשכנע אותנו ביום הזיכרון שהוא מנהיג ממלכתי שראוי לשמוע את מה שיש לו לומר, מעל קברי אחינו.
עמיחי אתאלי צילום: אלכס קולומויסקיהשנה הזאת היא קשה וחמורה במיוחד. איך יכולים הפוליטיקאים לעמוד מול החלקות הצבאיות הדוממות ולשדר מסר מאחד? זה יהיה או שקר גס או פיצוץ ידוע מראש. יום הזיכרון הוא סיסמוגרף חברתי מעולה והשנה המחוגים מאיימים להתפוצץ. הקרע גדול, אולי הגדול אי פעם, ועם יום הזיכרון אסור לשחק.
אז מי נשאר לנו? נשיא המדינה כמובן, ואיתו גם הרמטכ"ל וקציני צה"ל הבכירים - הם אלה שצריכים להופיע השנה בטקסי יום הזיכרון ולשאת דברים, והפוליטיקאים, משני הצדדים, חייבים להישאר בחוץ. כדי שאנחנו נוכל להיכנס פנימה. הלוואי שבשנה הבאה נדע ימים ממלכתיים יותר, ואז כל אדם שיעמוד במבחן הממלכתיות על פני כל ימות השנה ירכוש בכך את הכבוד ויזכה לנאום ביום הזיכרון.
- עמיחי אתאלי הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
