סוקרטס האמין שחיים שלא עמדו למבחן אינם ראויים לחיותם. ברמה החברתית זה אומר שחוסנה של החברה נמדד בנכונות שלה להביט במראה, להודות בחסרונות ולתקן דרכיה. אבל קשה לשפוט את עצמנו. הרבה יותר קל לשפוט אחרים.
אולי בגלל זה כל כך קל לאו"ם לבקר אותנו. הם כנראה לא יודעים שאמורים לבקר את עצמך לעומק לפני שמעלים בכלל על הדעת לשפוט אחרים. בשבוע האחרון הרשת הישראלית געשה עקב החלטה מגוחכת נוספת של האו"ם. והפעם, להכניס את ישראל לרשימה השחורה של גורמים החשודים בביצוע עבירות מין בזמן סכסוך.
וכמיטב המסורת של האשמת האחר וטיהור עצמי, כולם התחילו לחפש שעיר לעזאזל.
בצד אחד, אנשים השתמשו בדו"ח של האו"ם כהוכחה ניצחת לפשיטת הרגל המוסרית של הממשלה. מבחינתם, עצם הכללתה של ישראל לצד חמאס היא עדות לכך שאין הבדל מהותי בין הצדדים. בצד השני, היו מי שראו בדו"ח הוכחה לנזק שהדיפ-סטייט באדיבות הפצ"רית גרם לישראל.
כרגיל, שני הצדדים היו עסוקים יותר בלתלות אשמים מאשר בפרטים.
הדו"ח עצמו הרבה פחות דרמטי ממה שטוענות הכותרות, אבל כנראה יותר מטריד מאשר פשוט "אנטישמי". ולא שהם לא כאלה. אבל האו"ם לא טוען בדו"ח שישראל משתמשת באונס כמדיניות מלחמה. גם לא שצה"ל הוא חמאס.
הדו"ח מדבר על עשרות מקרים של אלימות מינית, השפלה מינית ופגיעה מינית לכאורה שבוצעו נגד עצורים פלסטינים במהלך המלחמה. והטענה היא לא שצה"ל או שב"ס מבצעים פשעי מין באופן שיטתי, אלא שקיימים חשדות על מקרים חמורים. ובמקום לשתף פעולה ולחקור, ישראל מתנהלת באופן שגורם לאו"ם לפקפק במנגנוני האחריות והבקרה העצמית.
אם יש מישהו שמבין בבעיות של בקרה עצמית זה האו"ם
אפשר בהחלט לחלוק על המסקנות הללו. אפשר גם להטיל ספק במידת האובייקטיביות של האו"ם, או לטעון שמדובר בהאשמות מצוצות מהאצבע. אפשר אפילו לטעון "למי אכפת מכמה מחבלים שקיבלו את מה שמגיע להם".
אבל זו בדיוק הבעיה. כי אם אנחנו כל כך בסדר, אז למה כל כך קשה לנו להסתכל במראה, לבדוק את עצמנו? חוץ מזה, ביקורת חשובה לא כי "אכפת לנו ממחבלים". כי חשוב שנישאר אנושיים. במיוחד כאשר אנחנו נלחמים בכאלה שלא.
והפרטים הקטנים והפחות נוחים מלמדים שהנרטיב לפיו ההחלטה של האו"ם מבוססת על "הסרטון המזויף משדה תימן, שהוציא דיבתם של הלוחמים, הוא שקרי".
ראשית, ההתעניינות הבינלאומית בשדה תימן לא התחילה עם הסרטון. כבר בינואר 2024, כחצי שנה לפני שרוב הציבור הישראלי שמע בכלל על המקום, הנציגה המיוחדת של האו"ם לנושאי אלימות מינית בסכסוך ביקרה באזור כחלק מחקירה מסודרת. מבחינת האו"ם, פרשת כוח 100 היא מקרה אחד מתוך כמה. והדו"ח אינו נשען על ההדלפה, או מציג אותה כבסיס למסקנותיו.
שנית, הפצ"רית, שהודתה בהדלפת הסרטון, בכלל לא מואשמת בזיוף. היא מואשמת בהדלפת חומרי חקירה מסווגים ובניסיון להסתיר את מעורבותה.
שלישית, כתב האישום נגד הלוחמים בוטל במרץ 2026, אבל לא בהיעדר אשמה. הפצ"ר החדש קבע "הגנה מן הצדק", בעיקר בגלל שהעד המרכזי – העציר – שוחרר לעזה במסגרת עסקת החטופים האחרונה. בטרם נגבתה ממנו עדות מסודרת. זאת למרות דיווחים רשמיים של מערכת הביטחון שזהותו הייתה ידועה. התיק נסגר בנסיבות שמחזקות את החשש לכשל בביקורת עצמית.
ביקורת אולי לא נעימה, אבל הכרחית
לכן הדו"ח מתייחס לא רק לעצם קיום החשדות, אלא בעיקר לאופן הטיפול בהם. והנטייה "להתעלם מהפרטים הקטנים" לא נובעת רק מהטיות קוגניטיביות. במקרים רבים זו המטרה: לראות רק את מה שמתאים לסיפור שלנו. קוראים לזה "אתיות מוגבלת" – המנגנון הפסיכולוגי שעוזר לנו לעצום את העיניים ולהגיד "מה שאני לא רואה לא קיים".
צ'רצ'יל אמר פעם בראיון שביקורת אולי לא נעימה, אבל הכרחית. היא ממלאת את אותה הפונקציה שממלא הכאב בגוף – היא מאותתת לנו שמתפתח מצב לא בריא. אם מטפלים בה בזמן, ניתן לחמוק מהסכנה; אם משתיקים אותה, עשויה להתפתח מחלה קטלנית.
חברה מתוקנת לא נמדדת רק במעשים של אנשים. כמו שאומר המשפט האלמותי של ארנון צדוק בסרט אחד משלנו: "במקום בו חוטבים עצים ניתזים שבבים". בכל חברה עשויים להתרחש פשעים. אפילו בזמן מלחמה. אבל חברה נמדדת גם באופן שבו היא מתנהלת כשהשבבים האלה ניתזים.
האם חוקרים? האם בודקים ברצינות? האם מאפשרים למערכת המשפט לבצע את עבודתה ללא לחץ פוליטי? והאם הציבור מסוגל בכלל לקבל את עצם קיומה של חקירה כה רגישה מבלי לראות בה בגידה? הלא הם "אחד משלנו".
אבל דווקא משום שישראל איננה חמאס, השאלות הללו חשובות כל כך.
מוסר
אפשר לדעת שכמדיניות, צה"ל וחייליו פועלים באופן מוסרי. למדנו זאת כולנו על בשרנו ועל הבשר של ילדינו הלוחמים. לגאוותנו וצערנו הרב, אישתי ואני גידלנו שניים. אפשר גם להודות בכך שהאו"ם סובל מהטיה עמוקה כלפי ישראל. ברוך השם, לא חסרות ראיות לכך.
ושתי העובדות הללו אינן פוטרות אותנו מהצורך לבדוק חשדות חמורים כאשר הם עולים. למעשה, הן מחייבות זאת.
כבני אדם, אנחנו מנסים להימנע ממורכבות. זו הסיבה שקראתי את הספר הנסיך הקטן לבגרות בספרות. זה היה הספר הכי קצר ברשימה. אבל כשהמציאות הופכת להיות מורכבת מדי, אנחנו מפסיקים לחפש את האמת. במקום זאת, אנחנו מחפשים עובדות שיעזרו לנו להגן על הזהות שלנו, על המחנה שלנו, ועל מה שכבר החלטנו להאמין בו.
גיא הוכמןצילום: יובל טבולוכך, במקום לשאול מה באמת קרה, האם היו מקרים שדורשים טיפול, האם החקירות היו מספקות ומה ניתן ללמוד מהן, אנחנו רבים על אשמים.
זו אולי הסיבה שהדיון הציבורי סביב דו"ח האו"ם הפך לכל כך רועש וכל כך רדוד בו זמנית. הדו"ח אינו מוכיח שישראל היא חמאס, אבל גם לא אומר שהכול בהכרח עלילת דם אנטישמית. המציאות, כדרכה, פחות דרמטית מהכותרות. אבל אמיתית.
והשאלה שצריכה להעסיק אותנו אינה האם האו"ם שונא אותנו או אם צריך לשלול לפצ"רית את הדרגות. השאלה היא האם אנחנו אוהבים את האמת מספיק כדי לבחון את הפרטים הקטנים גם בשאלות שאינן נוחות לנו. כמו שכתב סנט-אכזופרי בנסיך הקטן, קשה יותר לשפוט את עצמך מאשר את האחרים. אבל אם תשכיל לשפוט עצמך נכונה, סימן הוא כי חכם אמת אתה.
הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן
