בִּקּוּרוֹ שֶׁל הַשָּׂטָן | אלי קורן, אשדוד
בְּבוֹקֶר שֶׁל שַׁבָּת עֵת הֵחֵלָּה מַנְגִּינַת צִפּוֹרֵי הַחַג
וְשֶׁמֶשׁ מְלַטֶּפֶת זָרְחָה עַל הָעוֹטֵף
מִבַּעַד לָאֹבֶךְ הַמְּנֻמְנָם
כְּלוּם וְשׁוּם דָּבָר לֹא הִתְרִיעַ עַל בִּקּוּרוֹ שֶׁל הַשָּׂטָן
בְּדַרְכּוֹ לִקְטֹף חַיָּיו שֶׁל תִּינוֹק וְיֶלֶד קָטָן
נִמְצְאוּ שׁוֹכְבִים שָׁם בְּבֵיתָם שֶׁאַךְ אֶתְמוֹל נָשַׁם
גְּבָרִים נָשִׁים זְקֵנִים וְטַף חֲבוּקִים כְּפוּתִים בְּמִטָּתָם
שְׁחוּטִים, שְׂרוּפִים, חֲרוּכִים, מֵתִים
פְּצוּעִים רַבִּים נוֹתְרוּ פְּזוּרִים
נְקוּבִים בְּכַדּוּרִים, מִתְפַּתְּלִים בְּיִסּוּרִים.
אלי קורןהַמְּנֻוּוָלִים הָאַכְזָרִיִּים חַיּוֹת הָאָדָם
דָּהֲרוּ פְּנִימָה אֶל הַיִּשּׁוּבִים אֶל עֶמְדוֹת הַחַיָּלִים
חֲדוּרֵי מַטָּרָה טְעוּנֵי רֹעַ וְשִׂנְאָה.
הֵם בָּאוּ לַהֲרֹג, לִשְׂרֹף, לַחֲטֹף, לֶאֱנֹס, לִבְזֹז, לַהֲרֹס
וְעָמְדוּ בִּמְשִׂימָתָם.
נוֹתַרְנוּ עִם כְּאֵב וְצַעַר עָמֹק
הַלֵּב מְשֻׁפָּד לְרַבִּים, זֶה נִגְמַר
וְאֵין יוֹתֵר מָחָר. הַשֵּׁם יִנְקֹם דָּמָם.
ארבע שניות | הלל גרינבלום, קריית טבעון
4 על 4 על 4. זה הכלי להרגעה. זו הדרך לנשום, שאמורה לסייע במקרה של חרדה מתגברת, שעלולה להפוך להתקף. להכניס אוויר במשך ארבע שניות, להחזיק אוויר בפנים במשך ארבע שניות ולהוציא אוויר במשך ארבע שניות.
כבר שבועיים שאני נמצאת במשחק מול העולם. אם אני מצליחה להכניס אוויר רצוף במשך ארבע שניות - אני מנצחת. עד כה, רק העולם ניצח.
אין לי אוויר. אני לא מצליחה להכניס אותו. אולי כי אני בכלל לא רוצה כרגע להכניס אותו. כי האוויר הזה לא מרגיע ולא מנחם. כי האוויר הזה מחזיק בתוכו את זכרם של 1,400 (ויותר) הנרצחים, כי הוא מחזיק בתוכו את הלחץ לשלומם של 210 חטופים, כי הוא מחזיק בתוכו את הפחד על דין, בעלי שנמצא במילואים, אלוהים יודע איפה, והוא מחזיק בתוכו את הצורך להישאר בשליטה עבור יובל, בני הקטן, לשמור עליו מהרוע בעולם ולספק לו תחושת ביטחון.
הלל גרינבלוםגל מוסנזוןהאוויר הזה מחזיק בתוכו את תחושת חוסר הביטחון שלי בעולם, בחיים, בבית. אז בינתיים, העולם מנצח ואני לא נושמת.
אני לא נושמת עד שדין יחזור הביתה. רק כשהוא פה יש אוויר ששווה לנשום אותו. כשהוא הגיע ל-24 שעות, פתאום הרגשתי שזו אני שמנצחת. הצלחתי לנשום. הרגשתי רעב, אפילו הצלחתי לישון. למחרת, כשהוא שוב עלה על מדים ונסע, הוא לקח איתו את האוויר שלי. את תחושת הביטחון. את המחשבות המסוכנות והאופטימיות שבאמת בסוף עוד יהיה טוב. הוא לקח איתו את תחושת המוגנות, את היכולת לשהות בבית שלי, שלנו, ליותר משעה - בלי לחשוב איזו משימה אני עוזבת באמצע כשמתחילה אזעקה, וכמה מהר אני ויובל נגיע לממ"ד.
מתחילת המלחמה, האוויר שאני נושמת הוא רק לשם שמירה על יכולת התפקוד. בלי באמת להרגיש או לחיות. אם יש מישהו למעלה ששומע - בבקשה תחזיר לי, לנו, אוויר ראוי לנשימה. אשמח להצליח להכניס אוויר ליותר מארבע שניות.
7 באוקטובר 2023 | דודי ממן, באר שבע
04:30 בבוקר. שם ווייז: חניון רעים. נסיעה של חצי שעה מבאר-שבע. בקטנה. איזה כיף! חודשיים שבת זוגי, גל, ואני חיכינו למסיבה של הנובה, והנה, היא סוף-סוף הגיעה. איפור, קישוטים, מתוקים, מספיק מים ליום חם, קרם הגנה, פרפרים בבטן והתרגשות שיא.
5:00 בבוקר. עדיין חשוך. חונים, מתכרטסים, פורסים ציוד, צילייה, מזרנים, כיסאות, מרגישים את הדגדוג בבטן לקראת הטירוף הממשמש, שכבר קיים. עורכים סיבוב היכרות עם המתחם, מקשיבים למוזיקה ברקע, שכ"כ חיכינו לה, מביטים באנשים היפים והצבעוניים, חיוכים מרוחים על פניהם. והנה, מפגש ברחבה עם חבר שלא ציפיתי לפגוש. מסכמים שנרקוד יחד בהמשך.
גל ודודי ממן6:25 בבוקר. השטח כבר מואר. חוזרים לציוד, רוצים להימרח ולהתקשט. ואז, נשמעים הדי קולות. רק לשבריר של שנייה הם נשמעו כמו חלק מהניגון הטהור, אבל מיד מגיעה ההבנה שממש לא. מסתכלים על השמיים ורואים אין-סוף של שובלי עשן, הם לא רחוקים מאיתנו.
מבחינים בחלק מהפרצופים שסביבנו, הם נראים אדישים. חלקם נראים מבוהלים, מעטים חושבים על המיגונית שתספק קצת שקט. אנחנו ביניהם.
בת זוגי ואני גרנו בעוטף, מיד הבנו שזה לא הזמן והמקום לעיכובים, ומחליטים לרוץ לרכב ולהתרחק מהר וכמה שיותר רחוק מהאזור.
6:35 בבוקר. אוספים את הציוד, רצים שפופים בין מכוניות ואנשים מצלמים. מגיעים לרכב, זורקים הכל פנימה ומתחילים לנסוע החוצה במהירות.
6:40 בבוקר. יצאנו ממתחם המסיבה לכיוון המיגונית בבארי. נזכרים בדרך לשם שהוריי גרים לא רחוק משם, באזור קצת יותר מרוחק ומוגן. אני סוגר את חלונות הרכב, כדי לא לשמוע אזעקות והסחות דעת, לוחץ בכוח על דוושת הגז, נותן לרכב להגיע למהירות שבכביש 232, השלו והמוכר לו מאוד, הוא לא באמת מכיר.
6:55 בבוקר. הגענו לבית הוריי, שכבר ערים מהאזעקות. מרגישים את המשמעות של "ניצלנו". ככל שמתקדם היום ומאז רצה באין-סופיות התהייה שלנו על מה היה קורה אם היינו מתעכבים עוד חמש או עשר דקות. ועל אותו חבר, שפגשתי ברחבה. לעולם לא אפגוש אותו יותר.
כשתגדל | טל הרוש, נשר
כְּשִֶּׁתגְדַּל, כְּשִֶּׁתגְדַּל יֶלֶד,
אֲלַמֵּד אוֹתְךָ לְמָלֵא בְּמַיִם, פְּרָחִים יָפִים מַשְׁקִים פַּעֲמִיִּים.
כְּשֶׁתִּגְדַּל...
כְּשֶׁתִּגְדַּל יֶלֶד, אֲלַמֵּד אוֹתְךָ לְהִסְתַּכֵּל בָּעֵינַיִם,
נִלְמָד שֶׁחָזָק לִפְעָמִים זֶה בִּשְׁנַיִם
כְּשֶׁתִּגְדַּל...
כְּשֶׁתִּגְדַּל תִּהְיֶה לִי לְחוֹמָה וּמִגְדָּל, תְּחַזֵּק בִּי אֶת כָּל שֶׁנָּבָל.
כְּשֶׁתִּגְדַּל...
כְּשֶׁתִּגְדַּל תִּהְיֶה לִי לְמַעְיָן נְעוּרִים, תִּהְיֶה לִי סִיבָּה לַחַיִּים.
טל הרושכְּשֶׁתִּגְדַּל..
כְּשֶׁתִּגְדַּל יֶלֶד, תָּבִין שֶׁלֹּא מְשַׂחֲקִים בְּכַדּוּר, בַּחַיִּים יֵשׁ מֻתָּר וְאָסוּר.
כְּשֶׁתִּגְדַּל..
כְּשֶׁתִּגְדַּל יֶלֶד, תָּבִין שֶׁבַּפַּחַד טְמוּנוֹת הָעוֹצְמוֹת, נִלְמָד שֶׁבַּיַּחַד אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת.
כשֶׁתִּגְדַּל...
כְּשֶׁתִּגְדַּל תִּהְיֶה לִי לְחוֹמָה וּמִגְדָּל, תְּחַזֵּק בִּי אֶת כָּל שֶׁנָּבָל.
כְּשֶׁתִּגְדַּל...
כְּשֶׁתִּגְדַּל תִּהְיֶה לִי לְמַעְיָן נְעוּרִים, תִּהְיֶה לִי סִבָּה לַחַיִּים.
כְּשֶׁתִּגְדַּל.
מעוניינים לכתוב לנו? שלחו ל-mesaprim23@gmail.com
