קראתי את מאמרו של מיכאל מילשטיין ואני נוטה להסכים עם המשפט הסוגר, שצריך להפוך לכותרת: "התעלמות מעיסוק ומהכרעה בסוגיה הפלסטינית - מסתיימת באסון". כשמביטים על המציאות דרך הכותרת הזו, מבינים שהשינויים שמובילה הממשלה ביהודה ושומרון הם הכרחיים וריאליסטים ופחות הרפתקנות ו"משיחיות" שמתאר הכותב.
המאמר הנ"ל סובל מכשל לוגי מובנה. מחד גיסא כותב מילשטיין שהקמת מדינה פלסטינית נוגדת את רצון העם, ומאידך גיסא הוא מצר על כך שאין מפלגה שתומכת ברעיונותיו בנוגע לפתרון הסכסוך. זאת ועוד – לטענתו אין תמיכה בטחונית באחיזה בקרקע ביהודה ושומרון, תוך התעלמות מהמציאות הפשוטה – אין כיום ולו קצין אחד בצה"ל שלא מבין את משמעות מרחב האבטחה והאחיזה בקרקע, בלבנון כמו בעזה וביו"ש.
בעשרים השנים האחרונות רכזי השטח בתנועת רגבים מתעדים פעולות בלתי חוקיות בשטחי C, שהוגדרו על פי הסכמי אוסלו כשטחים בשליטה ישראלית מלאה, ומזהים שלל תופעות: בנייה ספורדית לכאורה, פלישות של קהילות רועים לשטח באופן בלתי חוקי, ופריצת צירי תנועה החורצים את ההרים והעמקים. בחינה נוספת גילתה מאות בתי ספר שהוקמו במרחק מבתי התושבים עמוק לשטח הפתוח, שנבנו ללא כל צורך פדגוגי זה או אחר, וחוברו עד מהרה לתשתיות תוך פיתוח התיישבות סביבם. תופעה ועוד תופעה, הצטרפו להצהרות של הנהגת הרשות הפלסטינית על תכנית אופרטיבית להקמת מדינה פלסטינית דה פקטו ללא תהליך מדיני. כמו בציור ילדים בו מחברים נקודה לנקודה, הצטרפו התופעות לתמונה אחת גדולה - לא מדובר בהשתלטות אקראית או בקהילת רועים תמימה. מדובר במהלך חד צדדי ליצירת מציאות בלתי הפיכה ביהודה ושומרון.
אין שבוע ללא חשיפת אמצעי לחימה מתקדמים, אוטוסטרדת הברחות אמל"ח מירדן וממצרים, והתחמשות של יחידות העילית של מנגנוני הבטחון הפלסטינים שחרגו מזמן מהתחמושת שאושרה אי אז על הדשא בבית הלבן
עם התובנה הזו, נשוב לטיעון הבטחוני שאולי מילשטיין לא מחבב, אך לא לנו ולא לו הפריבילגיה להתעלם ממנו. ניפוץ השקט המדומה ב-7 באוקטובר ניפץ לא מעט אשליות ותפיסות שגויות, שרבות דובר בהן. נדמה שהיום אין ילד, לא כל שכן מבוגר בעל שיקול דעת, שלא מבין שתרחיש טבח מכיוון יו"ש לערי המרכז הוא רק עניין של זמן. שלושת המרכיבים לאפיון האויב הם אמצעי, כוונה ויכולת. הרשות הפלסטינית, מנגנוני הבטחון שלה וארגוני הטרור הפעילים בשטח, מקיימים את שלושת הגורמים במלואם. אין שבוע ללא חשיפת אמצעי לחימה מתקדמים, אוטוסטרדת הברחות אמל"ח מירדן וממצרים, והתחמשות של יחידות העילית של מנגנוני הבטחון שחרגו מזמן מהתחמושת שאושרה אי אז על הדשא בבית הלבן. אימונים מטרידים של צבא מיומן ולא של כוח משטרה מתקיימים בבית הספר להכשרת קצינים ביריחו, אך גם מעבר לים ברוסיה, פקיסטן, טורקיה ומצרים. אימוני צניחה טקטית, צלילה מבצעית, ירי תוך כדי תנועה והשתלטות על ערים ויישובים באמצעות לוחמה בשטח בנוי. אלה לא נתונים שצריכים להטריד את תושבי בית אל וגוש עציון, אלא את הערים אליהם נושאים ערביי יו"ש את עיניהם: גם אם פותחים רק אוזן אחת, קשה לפספס את ההצהרות ברחבי הרשתות הרשמיות – נשוב לעכו, לחיפה, לטבריה ובאר שבע.
כך שאל לנו להתעלם - לא מכללי הדמוקרטיה ולא מהכתובת שעל הקיר. כל דיון, שיח וחתירה לפתרון, חייבים לצאת מנקודת הנחה זו.
מאיר דויטש הוא מחבר הספר "חומה ומסגד" שראה אור בתחילת השנה ועוסק בתכנית הערבית להקמת מדינה
