הסרטון הזה היה צריך לזעזע את אמות הסיפים – בעולם, במשרדי החוץ, באו"ם, בתקשורת העולמית. בכל התיעודים שיצאו מהמאבקים נגד הרפובליקה האיסלאמית אין סרטון מרשיע כזה. שש ומשהו דקות אימתניות, מעוררות חלחלה וזעזוע: חדר המתים בפאתי טהרן. מגרש החניה שלו. הצלם הולך עם מכשיר הסלולר שלו ומצלם ללא הרף. וכל מה שרואים שם זה גופות עטופות ניילון שחור, וקולות של זעקות. של נשים וגברים. אחד או שניים, בדרך כלל, ליד כל גופה. קשה לספור אותן. הן בכל מקום. ביניהן הולכים אנשים, בדרך כלל גברים, שמחפשים את גופת יקיריהם.
זו איננה מלחמה, ולא סכסוך אתני דתי. אלה אזרחים שנורו בידי המשטר, בידי הבסיג', המשטרה, אולי משמרות המהפכה. הסרטון מראה אנשים מתגודדים ליד משאית שהיו בה גופות. ליד אולם גדול, שרצפתו משוחה בדם. לצד אולם אחר, שבפתחו יש עשרות גופות. ואז כביש, ועוד כביש, ופיתולי החניה והמדרכות המוזנחות, ואנשים עם מבט מבועת בעיניהם, אבוד. ובתוך החדר, יש צילומים שמוקרנים על מסך של פני המתים, ואנשים עומדים ומחפשים את המת שלהם.
התיעוד הקשה מאיראן: עשרות שקי גופות, זה ליד זה
אי אפשר שלא לראות את הדבר הזה ולחשוב על המפלצת הזו, הרפובליקה האיסלאמית. עד כמה הרג אזרחיה שלה הוא עניין שחוזר על עצמו, ניסיון התמרדות אחד אחרי האחר. באחד המקומות דיווחו שכדי לשחרר גופה, הרשויות דורשות אלפי דולרים. עלות הנזק. דיכאת ושלטת, רצחת וירשת.
האם מה שאנחנו רואים באיראן הוא מהפכה? מה שאנחנו רואים בה הוא התחלה. מהפכות הן נדירות. נדירות הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב. לעיתים קרובות מבלבלים אותן עם הפיכות, חילופי משטר, ליברליזציה פנימית, או מה שכונה פעם “מהפכות קטיפה”. אלה אינן מהפכות. הפיכה מחליפה שליטים באחרים; רפורמה מארגנת מחדש את מוקדי הכוח; אפילו קריסה חברתית יכולה להשאיר את האליטות על כנן. מהפכה עושה דבר רדיקלי בהרבה: היא מחסלת מעמד ריבוני שלם ומחליפה אותו באחר. לכן מהפכות כה נדירות - ולכן הן כמעט תמיד מוצפות בדם.
בהיסטוריה המודרנית, מהפכות אמיתיות מופיעות מאוחר ובמקרים ספורים: המהפכה הצרפתית, מרד העבדים בהאיטי, המהפכה הרוסית של 1917. המאפיין המכריע שלהן אינו מחאה או טלטלה, אלא היפוך חברתי. מי ששלטו אינם רק נופלים - הם נדחקים לתחתית. הטרור המדינתי אינו סטייה מהמהפכה. הוא כלי שלטוני.
המהפכה האיראנית של 1979 מתאימה לדפוס הזה, ומעטים זוכרים זאת. הרפובליקה האיסלאמית החדשה הוציאה להורג אלפים של אויבים ממשיים ומדומיינים - פקידים לשעבר, יריבים פוליטיים, אנשי שמאל ומתנגדים - כדי לוודא ששום אליטה חלופית לא תוכל לקום. בני הברית החילוניים של המהפכה חוסלו. גדול המהפכנים, כותבת חנה ארנדט, הופך לגדול השמרנים אחרי שהוא תופס את השלטון. במקרה של הרפובליקה האיסלאמית - לרוצח, כמובן.
מאסות של מפגינים ברחובות - לא מספיק למהפכה. מצב כלכלי וחברתי בלתי אפשרי - לא מספיק למהפכה. אפילו משטר שכמעט ואינו מתפקד כמדינה לא ייפול מעצמו. מהפכות דורשות דבר קשה ונדיר בהרבה: היכולת להפוך אנרגיה עממית לשלטון חלופי. אותה ארדנט כתבה כך: "מהפכנים אינם עושים מהפכות. המהפכנים הם אלה שיודעים מתי הכוח מונח ברחוב ומתי ניתן להרים אותו. התקוממות מזוינת כשלעצמה מעולם לא הובילה למהפכה".
המחאות באיראן. מאסות של מפגינים - זה לא מספיק למהפכה
במילים אחרות, צריכים לקרות שני דברים: הראשון הוא שהמשטר מתקשה להורות על דיכוי אלים. התמונות והסרטונים מאיראן מטרידים לא רק בגלל אובדן חיי האדם, אלא כי הם ממחישים ששלטון האייתוללות ועוזריהם נהנה מגיבוי של כוחות הביטחון. הוא מורה להרוג – והם הורגים. כל עוד זה המצב, קשה לראות מהפכה. מה שיכול להתפתח זו מלחמת אזרחים, וגם זו תתרחש אך ורק אם הצבא (שאיננו משמרות המהפכה, וקרנו עולה בשנים האחרונות) יתפצל. אין מודיעין לגבי העניין הזה.
התנאי השני הוא שכוח הרחוב יומר לכוח שלטוני. אחרת הוא יתפוגג. כאן לא יעזרו סיסמאות. מהפכנות היא מקצוע שדורש משמעת. הנקודה הזו מודגמת היטב בפרט קטן ממסעו של ולדימיר איליץ' לנין חזרה לרוסיה ב-1917, אליה שב ברכבת בחסות גרמניה של הקייזר. "הגרמנים העבירו את לנין בקרון אטום משווייץ לרוסיה, כמו חיידק של המוות השחור", כתב ווינסטון צ'רצ'יל. לנין נמצא במסע החשוב בחייו, והוא מאוד ממוקד. חבריו הבולשביקים פרועים ממנו. הם רוצים לעשן. הוא אוסר זאת. הם משחקים ושותים, הוא דורש שעות שינה מוקדמות. בגלל שלנין אסר על עישון, הם עישנו בשירותים. הפתרון של לנין, לפי אחת הביוגרפיות, הייתה להנפיק כרטיסים: כרטיסים מדרג ב' למי שרוצה לעשן, כרטיסים דרג א' למי שרוצה לעשות בשירותים את צרכיו. זה מה שעשה לנין כמה ימים לפני שהשתלט על רוסיה. הדגמה למה זה? לכך שהוא היה, בראש וראשונה, מארגן-על, סדרן של כוח, אמן של שליטה. מהפכן. והשאלה היא מי הם האנשים האלה כרגע בטהרן. כי בלי קבוצה כזו, אין מהפכה. מה שיכול לקרות - והוא למעשה הערכה קבועה של שירותי מודיעין מערביים - זה סוג של פוטש פנימי.
לדוגמה: כזה שהופך את המנהיג העליון ל"סמל", ותופס שליטה צבאית במדינה. מי שרוצה לדעת מה מצב ההתנגדות למשטר האיראני צריך להביט בשלושה אינדיקטורים: מספר האנשים ברחובות, מידת הציות של כוחות הביטחון להוראה לטבוח בהם, והצמיחה של גרעין מהפכני מאורגן שיכול לתפוס שלטון. רק נקודה אחת מתוך השלוש (ההפגנות ברחובות) מתקיימת כרגע במלואה, אך כאמור זה לא שולל שינוי אחר - ובראש ובראשונה, הפיכת איראן מדיקטטורה תיאוקרטית לדיקטטורה צבאית. ועוד משהו: כל תורת המהפכות שהוצגה כאן פותחה בעולם ללא טלפונים ניידים, ללא תנועה מהירה של רעיונות ומסרים. מה שהיה לוקח שנה בעולם הישן, יכול לקחת חצי יום בטהרן של היום.
ושאלת השאלות: מה תחולל התערבות של ארצות הברית. ועוד לפני זה צריך לשאול – מהי "התערבות". אם בהתערבות מדובר בפגיעה חד-פעמית וסמלית בסמלי משטר, או אפילו תקיפת בסיסי משמרות המהפכה, זה דבר אחד. רוח גבית למפגינים? בוודאי. כל הנושא של "לא לתת רושם של התערבות זרה" כבר מזמן נחשב לאנכרוניסטי. המחאה באיראן מייחלת לתקיפה מדויקת אמריקנית. אך האם זה יהיה אפקטיבי, אם זה חד-פעמי יחסית? לא בהכרח.
ומה לגבי תקיפות חוזרות ונשנות? הממשל האמריקני מחויב לאתוס שמתנגד למלחמות זרות. ספק אם הנשיא דונלד טראמפ ירצה להכריז מלחמה על איראן ולמשוך אותה. מה שברור הוא שישראל חייבת להיערך לאפשרות של מכת נגד - כלפיה. המשטר האיראני משוכנע שכל מה שנראה ברחבי המדינה הוא תוצר של מזימת-על מערבית, מונחית בידי ישראל והמוסד, בשיתוף עם ארצות הברית, קמפיין השפעה יוצא דופן, כולל פעילות בשטח (וכמו שנהוג לומר באיראן כבר מאה שנים – "והבריטים שותפים בזה!"). המשמעות היא שפגיעה בסמלי המשטר, באורח ישיר, יכולה בהחלט להניב תגובה נגד מדינת ישראל. אפשר לקוות כי נערכים לכך.
