שגרת הלחימה בעזה מתחילה להתמסד לתבניות קבועות, דומות זו לזו. הקצב נהיה איטי יותר, ממגוון סיבות: סריקות חוזרות ונשנות של תאי שטח שכבר נכבשו, אך האויב עדיין מסתתר בהם, חשש מתגבר מירי דו-צדדי מכיוונים שונים, וטראומת הירי הקטלני בשלושת החטופים לפני יותר משבוע. ובינתיים, כמו צה"ל, גם חמאס ככל הנראה מתחקר, מפיק לקחים ומחפש נקודות תורפה אצל כוחות צה"ל אחרי כל תקרית, לקראת סיבוב לחימה נוסף ביום הבא.
הימים הפכו לשבועות שנהיו לחודשים בלחימה ברצועת עזה, בריטואלים שמתחילים לחזור על עצמם. עיקר הקרבות מתרחשים בשעות הבוקר אחרי הזריחה, או אחר הצהריים בשעות שבהן יש אור עדיין, לפני השקיעה המוקדמת. כוחות צה"ל מצידם עושים הכל כדי להשתנות מול האויב המשתפר, שמנסה להעביר מצידו את לקחיו בין ג'באליה לבית חאנון, בין שג'אעיה לדארג' תופאח, שכונה חדשה בצפון-מזרח העיר עזה שצה"ל מתחיל להיכנס אליה רק בימים אלה.
סביר שהמחבלים יודעים שהם תחת האזנות קבועות, אלא אם כן יש להם רשת טלפוניה קווית וסגורה במתחם לחימה אורגני מקומי, שלא עולה על שניים-שלושה רחובות. בחלק מהמקרים מוצאים הלוחמים שבודקים את גופות המחבלים שהרגע הרגו, פתקים בכיסיהם – הנחיות כיצד להפתיע את הלוחמים, מאיזו פינה לארוב להם ואפילו באיזה תאריך עליהם לצאת מהמחבוא התת-קרקעי. בפתקים מסוימים נכתב כי מדובר בחודשים הראשונים של 2024. שיטת המסרים בפתקים הייתה נפוצה בקרב מחבלי החמאס והג'יהאד האיסלאמי בשנות השמונים והתשעים, וכעת זוכה לתחייה מחדש.
הכותרת
איך חמאס מימן את מתקפת הפתע ב-7 באוקטובר?
25:12
לוחמי צה"ל מצידם נדרשים לקבלת החלטות מסובכות במיוחד: כוח מהנח"ל זיהה החודש ירי לעברו מקלצ'ניקוב באמצע רחוב בג'באליה. האינסטינקט הראשוני היה לצאת ולהסתער, בכל העוצמה, כי הנה סוף-סוף יצאו המחבלים מהפיר הנסתר. ברגע האחרון החליט מפקד הצוות, קצין צעיר בן 21, להמתין. הוא העריך שמדובר בפיתוי למארב של טילי RPG מקומה גבוהה. מפקד הצוות שלח כוח לבצע איגוף שגרם למחבלים לצאת לרחוב שבקצהו הגיח טנק, וחיסל אותם עם המקלע הכבד. בשעת לילה כבר הועברו הלקחים הללו ליתר הכוחות בנח"ל מצד אחד, ולצבא הטרור של חמאס מהצד השני.
במקרה אחר רצו הלוחמים לפרוץ דלתות עם פטיש 5 קילו או עם כלים דומים. זה גרם לרעש בשכונה בג'באליה, שהביא מחבלים לנקודה. על פניו, טעות. בפועל, המחבלים זוהו על ידי טנק ומל"ט זיק, וכך הותקפו ונהרגו. בסוף השבוע גרמה תחבולה אחרת, מכוונת יותר, של כוחות צה"ל, לתוצאה רצויה: לוחמי מילואים מחטיבת קרייתי (11) ירו לעבר עשרות מחבלים שנסו על נפשם לעבר בניין מפקדה של חמאס. באופן מתואם מטוס קרב שיגר פצצות שהחריבו את המתחם, על כל יושביו.
ועדיין – בקרב הלמידה הבלתי נגמר הזה, חמאס מגלה סבלנות שתוכננה כנראה מראש: בימים האחרונים התרבו הדיווחים מגזרות הלחימה השונות על שימוש בצלפים נגד החיילים. אם בהתחלה הערנות והמשמעת המבצעית לעמוד במקומות בטוחים ולא חשופים הייתה גבוהה, מטבע הדברים היא עלולה לדעוך לאורך שבועות ארוכים של לחימה, ולהבליט נקודות תורפה. חמאס מחפש כל הזמן דרכים לעקוף את המכשולים של צה"ל נגד אמצעי הלחימה שלו.
תיעוד ממצלמת גו-פרו של מחבל שחוסל
(צילום: דובר צה"ל)
שלשום צה"ל הפיץ סרטון שנמצא בקסדת גו-פרו של מחבל חמאס, שחוסל בהתקפה של גדוד 931 מהנח"ל. בסרטון נראית דוגמה להפקת לקחים בדמות הנחת מטען חבלה בסמטה צרה שבה עוברים רק לוחמי חי"ר ולא טנקים, תוך הסוואה בין ההריסות, בכיסוי של מגבת מלוכלכת ותבנית ביצים. לא בכדי אמר מפקד האוגדה המובחרת של צה"ל, תת-אלוף דן גולדפוס, ללוחמיו בחאן יונס, שאין לזלזל בצבא הטרור ובמערך הביצורים "מעורר ההשתאות שהקים". וכמו באוגדה של גולדפוס, כך גם ביתר החטיבות והגדודים: קציני הדרכה ומודיעין מסתובבים תדיר בין הקצינים שזה עתה נלחמו ושואבים מהם בכל יום פרטים ללמידה על תורות הלחימה של חמאס.
בצה"ל לא מרגישים שעון עצר או לחץ לסיים את התמרון, אבל גם קצב ההתקדמות של הכוחות אינו מהיר יחסית לחודש הראשון. בצבא היו רוצים לראות את שכונות העיר עזה ואת ג'באליה והעיירות בית חאנון ובית לאהיה - השולטות על אזור שדרות וישובי שער הנגב - מדוללות באוכלוסייה, גם אחרי שהכוחות ייצאו מאזורים אלו בחודש הקרוב, כדי שיוכלו לתחזק את ההישגים מהחודשיים האחרונים, בעיקר באמצעות פשיטות קרקעיות מוגבלות לעומק השטח ותקיפות מהאוויר.
כדי שצפון הרצועה תישאר דלה בתושבים כשכפ"ץ אנושי לאלפים רבים של מחבלי חמאס שעדיין בחיים, צה"ל יצטרך להכריע מה לעשות עם פרוזדור נצרים, שביתר את צפון הרצועה מדרומה. כוחות הנדסה סללו לאורך מסדרון זה, שבין העיר עזה לעיירות אל-בורייג' ונוסיראת, כביש רוחב חדש ונוח לאורך 7 הקילומטרים שמתחילים בגבול הסמוך לקיבוץ בארי ומגיעים עד לחוף. ללא החזקת הציר עם כוחות קבועים, עלולה להיות נהירה צפונה של כמיליון עזתים לבתיהם בעיר עזה ובפרבריה.
ברבים מהבסיסים הקדמיים של החטיבות והאוגדות סביב העוטף, ובחמ"לי התקיפה של פיקוד הדרום, פגשתי בחודשיים האחרונים אל"מים וסא"לים במילואים, חלקם בעשור השביעי לחייהם, שכבר ראו הכול כמ"פים במלחמת לבנון הראשונה או כטייסים באמצע שנות השמונים, שבה הוקמה רצועת הביטחון. "קשה להשוות כי בלבנון עוד היה לפחות שלטון מרכזי, אבל מתחילים לזהות ברצועה תהליכים של לבנוניזציה", חלקם אומרים. "ארגון טרור גדול ששולט בשטח מגודר ואנו מפרקים לרסיסים של חוליות גרילה, ללא פתרון של הסדר עתידי באופק".
