אחת לכמה זמן, עם כל שערורייה שצצה לה בנוגע למוזיקאי כזה או אחר, עולה השאלה העקרונית האם ניתן להפריד בין האדם לבין יצירתו, והאם ראוי להמשיך לנגן את הצלילים שהפיק בכישרון רב, ואף ליהנות מהם. התהייה הזו צצה בעבר בנוגע למלחין הגרמני ריכארד ואגנר שנודע כפורץ דרך תולדות המוזיקה הקלאסית, ובמקביל גם כאנטישמי, שכתב טקסטים אנטישמיים ושיצירתו אומצה לימים בידי המשטר הנאצי. בתקופה האחרונה הדילמה הפכה לכמעט יומיומית עם מקרים חוזרים ונשנים של כוכבי פופ שזרחו באור הזרקורים והתגלו כמושחתים מוסרית מאחורי הקלעים - כמו מייקל ג'קסון, אר. קלי, פי דידי. מי היה מעלה על דעתו שנמצא עצמנו מהרהרים בהתלבטות דומה גם בנוגע לרב שלמה קרליבך והיצירה המוזיקלית שלו?
מתוך The Darkest Light
(באדיבות פסטיבל הקולנוע היהודי סן פרנסיסקו)
סרט תיעודי חדש בשם The Darkest Light, אשר הוקרן בבכורה החודש בפסטיבל הקולנוע היהודי בסן פרנסיסקו, מתבונן מחדש במורשתו של מי שכונה "הרב המזמר" כפי שבאה לידי ביטוי בתדמיתו הציבורית, אחרי חשיפת טענות על הטרדות מיניות מצידו. הסרט סוקר את הקריירה של קרליבך כמי שהיה לגורם מאחד של יהדות ישראל והתפוצות דרך המוזיקה מרוממת-הנפש שלו, ומשבץ עדויות מצולמות של נשים שנשבו בחוויית ההתעלות הרוחנית ואז מצאו עצמן מטרה למימוש הדחפים הגשמיים של הרב.
הפערים הבלתי-נתפסים הללו בדמותו של קרליבך מתווכים על ידי הבמאי סיימון מנדס באמצעות סיפורה האישי של בתו הבכורה של הרב, נשמה קרליבך, אשר סירבה להאמין תחילה לתלונות שהגיעו לאחר מות אביה, אולם חוותה התפכחות מאוחרת כשהבינה כי אביה הגדול מהחיים היה אולי מקור להשראה רוחנית עבור ההמונים, אולם בחדרי-חדרים הוא פגע בנשים ונערות בשם תאוות הבשר שלו.
הטענות הללו על ההתנהגות הבלתי-הולמת של קרליבך נחשפו כבר ב-1998 - ארבע שנים אחרי מותו - בתחקיר מטלטל של מגזין "לילית", שהביא אל הדפוס עדויות של נשים שנפגעו לטענתן על ידו. למרות העדויות המזעזעות, הן לא הצליחו לסדוק את מורשתו של האייקון התרבותי, שפזמוניו המשיכו להתנגן בבתי כנסת בארצות הברית ובישראל, מניו יורק שבה גדל מאז שנמלט עם משפחתו מגרמניה ערב מלחמת העולם השנייה - ועד מושב מבוא מודיעים שהיה למגרש הביתי שלו בארץ הקודש.
קרליבך נותר טהור בעיני קהילת מעריציו העולמית לאורך שנים, אבל אז הגיע האינטרנט והרשתות החברתיות ואיתן התחילו לצאת החוצה עדויות נוספות של נשים שנוצלו לטענתן על ידי כבוד הרב שבו שמו מבטחן, כולל נערות קטינות. הצטברות העדויות הללו, שצברו תאוצה בעקבות תנועת MeToo#, הניעו בסופו של דבר גם את נשמה הבת להרחיק עצמה מזכרו של אביה, בדיעבד.
גם בתו הודתה: השאיר אותי חסרת כל וקול
הסרט מתאר את תהליך ההתפתחות הרוחנית והיצירתית שעבר קרליבך מבן חסותו של הרבי מלובביץ' לדמות גדולה מהחיים בזכות עצמו, עם משימה שונה לחלוטין של קירוב לבבות. ההתרסה של קרליבך מההפרדה הנוקשה בין גברים לנשים בהופעות שלו הניעה את חב"ד לנדות אותו. בממסד האורתודוקסי היו אנשים שראו בו גורו של כת שוברת מוסכמות, אבל הכת הזאת הייתה פורצת גבולות ומגזרים ונגעה לליבם של מאמינים רבים כל כך ברחבי העולם, ללא אפליה.
נשמה אף מספרת איך כשאביה הזמין אותה להופיע איתו על הבמה, הגיעו איומים ליטול ממנו את תואר הרב מכיוון שהוא חרג מהעקרון "קול אישה ערווה". אולם באותה התקופה הרב קרליבך נהנה ממעמד בלתי מעורער בחיים היהודיים בישראל ובתפוצות, כך שהוא הרשה לעצמו לצאת מול המגבלות של הממסד הרבני, אבל מסתבר ששיכרון הכוח אפשר לו לעבור את הגבול בסיטואציות אינטימיות, כך על פי הנשים שהתבטאו נגדו לאורך השנים. עם פרסום התחקיר במגזין "לילית", העיתונאיות הואשמו בכך שהן מכפישות אדם קדוש. בניגוד לתחקיר של "הניו יורק טיימס" על הארווי ווינשטיין שנודע כאדם נבזי, נצלן ובעל תאווה אדירה לכוח, קרליבך נודע כגבר רגיש ועדין, מעין מלאך עלי אדמות.
נותן למתלוננות את קדמת הבמה. הבמאי סיימון מנדס
(צילום: יח"צ)
למרות זאת, הבמאי מנדס נותן לחלק מהמתלוננות את קדמת הבמה כדי לספר את סיפורן ובניגוד לתדמית הטהורה של קרליבך שהשתמרה אצל רבים שמסרבים להאמין ל"השמצות", היום, כנשים מבוגרות, הקורבנות חוזרות אחורה ומפרטות לפרטי פרטים את אותם הרגעים שבהם הרב הנערץ ששבה את ליבן הרשה לעצמו גם לחפון את גופן. מסתבר שמי שנודע בציבור בחיבתו לחיבוקים אוהבים לכל יהודי במצוקה, חצה לא פעם את הגבול בין תמיכה פיזית בנשים ונערות, לניצולן מתוך דחפיו האישיים. לעיתים הוא אף נתן ביטוי מילולי לסערת הרגשות שהוא היה מצוי בה, לבד בחדר עם נערות תמימות שצעירות ממנו ב-30 שנה.
מול המצלמה הן מודות כי בזמן אמת ובשנים של עיבוד הטראומה לאחר מכן, הן התקשו להבין כיצד האדם שהעריצו, שמילא אותן במשמעות דתית ורוחנית באמצעות זמירותיו והעיבודים המוזיקליים למקורות, בגד כך בערכים שהוא עצמו ייצג והתמסר לדחפיו. דונה זרנר מספרת כיצד פגשה בקרליבך בפסטיבל רוחני בלוס אנג'לס והתרשמה מהערכתו לנשים, אולם מה שהיה אמור להיות חיבוק תמים הפך להטרדה מינית. "הוא תחב את לשונו עמוק לגרוני. זה היה אינטנסיבי, לא יכולתי לנשום. זה היה מגעיל. לא ידעתי מה לעשות. זה שלמה קרליבך. הוא אגדה. קפאתי, והוא הפסיק מתישהו והתעלמתי מזה", היא מספרת, ונזכרת כיצד אחרי התקרית המיותרת הזו, קרליבך נהג לטלפן אליה בלילות ושאל שאלות מיניות. בסופו של דבר היא נאלצה לנתק את קו הטלפון.
נהג לטלפן לאישה בלילות ושאל שאלות מיניות. בסופו של דבר היא נאלצה לנתק את קו הטלפון. הרב שלמה קרליבך
שבע קובט הארט מספרת כיצד כיהודייה חילונית בקליפורניה, היא העריצה את הפרשנות האנושית שהעניק לתורה, שקירבה אותה לדת. היא נדדה עד לישראל בהזמנתו כדי לבלות בחיק הקהילה שכינס במבוא מודיעים, מתוך כוונה ללמוד גמרא ולשמור שבת. זאת הייתה לדבריה חוויה משנת חיים עד לערב שבת אחד, במהלכו הוזמנה לשיעור תורה, שהתברר כשיעור פרטי שכלל קריאה בספר הקדוש וגם חתירה למגע אסור. אחרי שפתח את הרוכסן במכנסיו, היא דחפה אותו ונמלטה. "הייתי מוצפת בתחושת אבל. ההפרה הבוטה של האמון", היא אומרת ומספרת על כך שאיבדה את אימה ואביה בגיל צעיר מה שהותיר אותה עם חלל גדול בחייה, "הוא ידע שכל מה שחיפשתי זה משפחה, להיות שייכת, להיות בקהילה. לא להרגיש לבד בעולם".
בעקבות הגילויים הללו, נשמה מספרת בכנות שהיא עצמה נאלצה להתמודד עם הכתמת תדמיתו הציבורית, שאליה התווספו קשרי המשפחה ואהבתה לאביה שטיפח אותה גם כזמרת, והעניק לה את הבמה במופעים משותפים כשהיה בחיים. נשמה היא הדמות שמוליכה את מסע ההתפכחות הזה כשמנדס לצידה, והיא מספרת כי כבר לאחר מותו נדהמה לגלות שאביה, שהעלה אותה על הבמה בניגוד לכל המוסכמות ופתח לה דלת לקריירה, הותיר אותה חסרת כל וקול. הזכויות על יצירתו המוזיקלית ארוכת השנים לא נשמרו לה, וגם לא פירות שיתוף הפעולה ההדוק ביניהם.
מצאה את עצמה במחנה הנפגעות של אביה. הרב שלמה קרליבך ובתו נשמה
(צילום: Joan Roth)
היא נאלצה לצאת לדרך חדשה שדחפה אותה גם לחשבון נפש משלה בצל ההאשמות נגד קרליבך, שחילץ זיכרונות חבויים מילדותה - טראומות שהעמידו אותה במחנה הנפגעות של אביה. הוא אומנם לא פגע בה באופן אישי, אולם כשהיא משחזרת מקרה כשאחד מחבריו נכנס למיטתה באישון לילה, ניכר שהיא מאוכזבת בעיקר מהתעלמות אביה שהטיח בה שהיא מדמיינת. ראוי לציין כי בריאיון שלה לסרט, הבת הקטנה דרי מספרת כי בניגוד לנשמה, היא נותרה נאמנה לאביה ומורשתו ומסרבת להאמין להאשמות נגדו.
הסיפורים המשפחתיים והעדויות המטרידות, כמו גם תיעודים מקריפים של הרב קרליבך מפלרטט עם מעריצות אחרי הופעות, מחבק ומנשק אותן, מעלים שאלות קשות על דמותו ואישיותו של מורה הדרך הרוחני. אולם התהיות בנוגע למורשתו התרבותית הן בעלות משקל רב יותר לציבור. "אין מקום בעולם היהודי שאתה לא שומע את המוזיקה של הרב קרליבך, וזה חוצה מגזרים", קובעת אנג'לה בוכדאל, הרבנית של בית הכנסת סנטרל בניו יורק, שאחרי הפסקה של שנה על רקע ההאשמות, חזרה לנגן את המוזיקה שלו, "בכל בית כנסת רפורמי, ובאותה מידה גם בבתי כנסת אורתודוקסיים. זאת המוזיקה של העם שלנו. הוא גם חוצה דורות שזה מאוד נדיר למלחין בימינו".
"זו המוזיקה של העם שלנו". הרב שלמה קרליבך
(צילום: Moshe Yitzchak Kussoy)
בניגוד לאר. קלי ודומיו שנמנים על הרשימה השחורה של עברייני המין בתחום הבידור, יצירתו של הרב קרליבך השתלבה בחוויה היהודית בכל העולם, כפולקלור, לא כתעשיית בידור או להיטים. לפחות לפי הסרט דומה שקהל הבית העצום של הרב נשאר נאמן לו ולמורשתו, ואפילו בין קורבנותיו יש כאלה שמפרידות בין היוצר שסרח לבין שיריו שמהווים עבורן השראה גם היום, ומן הסתם גם לרבים מבינינו. ובכל זאת, הנה משהו להרהר בו בעודנו שרים במלא גרון "עוד אבינו חי, עוד אבינו חי. עם ישראל, עם ישראל, עם ישראל חי".
