בשלב העצים של המלחמה, כשבעזה היו 80-70 אלף לוחמים, קצינים דיברו בדאגה על אובדן שליטה. הרס בתים, למשל. המדיניות קבעה שבית ייהרס רק אם הפלילו אותו, רק אם אותרו בו מפקדה או עמדה או מחסן נשק או דירה של מפקד בחמאס. אם, למשל, נמצא מטול אר-פי-ג'י בבית, אין הצדקה להרוס אותו: יכול להיות שאיש חמאס זרק את המטול תוך כדי מנוסה.
בשטח היה השיקול רחב יותר: אם בית הפריע לתצפית של צה"ל או לאבטחת ציר או נתפס כמאיים על בית שבו התמקמו לוחמים, הסיכוי היה שייהרס. באחד המקרים ניתנה פקודה להרוס בית אחד בתוך שכונה בצפון הרצועה. מפקד בכיר הורה להרוס את כל הבתים. לא כי צריך, כי אפשר.
במטכ"ל לא אהבו את ההחלטה לפוצץ את בניין המועצה המחוקקת של חמאס בעזה. היא ניתנה על ידי מפקד בשטח. לא הייתה לה הצדקה מבצעית. הנזק ההסברתי היה גדול.
הרמטכ"ל מקפיד בכל אחד מביקוריו בשטח להזכיר למפקדים וללוחמים מה אסור לעשות. הוא מדבר על ביזה, על התפרקות ממשמעת, על גרפיטי מיותר על הקירות. חלק מהמפקדים לא אוהבים את הדיבורים האלה. זה עלול לפגוע במורל, הם אומרים לו. חיילים עלולים לעשות דווקא. אבל הוא מתעקש.
גם על הסרטונים שמופצים ברשת הוא מעיר להם. בתחילת המלחמה כפו על החיילים להשאיר את הניידים שלהם בבסיס. ההוראה התפוגגה בהדרגה. הסרטונים הפכו לחומר תעמולה בשידורי "אל-ג'זירה" ובתיק התביעה בבית הדין בהאג. חוקר ביחידה 504 מצטלם כשהוא עומד מעל נחקר עירום; קצין מצטלם כשהוא קורא "שמע ישראל" ומפוצץ מסגד. הנזק אדיר: ישראל מנהלת את המלחמה שלה בחלון ראווה, מול עולם חשדן ועוין, חשופה כפי שלא הייתה מעולם.
אלה השוליים של המלחמה, לא הליבה שלה. הרבה קוראים כועסים על העיסוק בהם: זה פוגע בלוחמים, פוגע בלחימה, הם אומרים. אבל הניסיון מלמד אחרת. מה שמתחיל בביזה של רכוש נטוש מוליך לגניבה של ציוד צבאי של האויב ואחר כך לגניבה של ציוד צבאי של כוחותינו. וכו' וכו': ההפקרות מידבקת. האזהרה ששמעתי מקצין בשטח, בתחילת המלחמה, שרירה וקיימת: מאוד חשוב מה המלחמה עושה לאויב; לא פחות חשוב מה המלחמה עושה לנו.
הטור המלא של נחום ברנע מתפרסם היום (שישי) ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות"
