בימים האלה צריכה להדאיג אותנו התופעה של בקיעים שמתגלים במה שאנו מכנים "החוסן הלאומי", כלומר היכולת של הציבור לעמוד בקשיים ולשאת בהם מתוך הבנה שזה נחוץ, וגם מתוך מתוך תחושת מסוגלות ציבורית. "כן, אנחנו מסוגלים ורוצים לעמוד בקשיי וטרדות המלחמה עד שיושגו מטרותיה".
הבקיעים האלו בחוסן הלאומי ניכרו היטב ביום רביעי האחרון בשיח האולפנים - בשעה שחיזבאללה המטיר על הצפון והמרכז בשילוב עם האיראנים מטחים כבדים של מאות רקטות טילים וכטב"מים. הנזק שהסבו מטחים אלה היה מינימלי, לא היו אבידות בנפש, כמה אנשים נפצעו קל משברי יירוט ושני בתים ניזוקו ממאות פריטי חימוש ששוגרו לעברנו ומערכות ההגנה האווירית וחיל האוויר יירטו כמעט את כולם.
אבל מה שנאמר ונכתב בתקשורת שיקף בעיקר אכזבה מן העובדה שחיזבאללה עדיין עומד על רגליו ומסוגל לשגר אחרי המכה שספג ב"חיצי הצפון" וגם אי הבנה של מטרות המלחמה הנוכחית ואי אמון ביכולת של מדינת ישראל וצה"ל להשיג אותן באיראן כמו גם בלבנון.
אזרחי הצפון, שדרים ומומחים (רובם מטעם עצמם) אמרו במפורש שמה שמדווחים לנו זה הכל בבחינת סיסמאות ריקות, ובמציאות, האויב שעומד מולנו מחזיק מעמד ואי אפשר להתגבר עליו, ובעצם כל המלחמה הזאת והסבל שאנחנו עומדים בו - מיותרים.
חסרי אונים
התחושות האלו, לא צמחו בחלל ריק. הן נובעת מהעובדה של-30% מהאוכלוסיה אין מרחבים מוגנים, ששיקום הצפון מתנהל בעצלתיים בעוד שמיליארדי שקלים, כספים קואליציוניים, מממנים השתמטות במישרין או בעקיפין. המלחמה האמיתית מתנהלת בעצם בעורף וההצלחה או הכישלון תלויים במידה רבה במיגון האזרחים. כשזה חסר, נוצרת אצל רבים תחושה שאנחנו חסרי אונים שמוביל לתסכול ומירמור.
סיבה נוספת לחוסר האמון העמוק בממשל האזרחי ובצה"ל הן ההכרזות הנבובות, החלולות, שאין להן בסיס, בעיקר של הפוליטיקאים.כשאנחנו שומעים למשל את ראש הממשלה מדבר על "ניצחון מוחלט", או על סילוק האיום "לדורות" , או ההכרזות המפוצצות והמתלהמות של שר הביטחון, כ"ץ, שלרב הקשר בינן לבין המציאות הוא רופף עד לא קיים, (כולל מילת הפתיחה "הנחיתי") וכן הלאה - כל אלו יוצרים בציבור ציפיות, והציפיות הללו כשהן לא מתממשות, מעמיקות את חוסר הוודאות, את האכזבה ואת התחושה המייאשת שמה שהיה הוא שיהיה ללא שינוי.
חלקים ניכרים להפתיע בציבור מסרבים להכיר בכך שהקברניטים הפוליטיים (כולל נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, עבור לראש הממשלה נתניהו וכלה בשרי ממשלתו) אינם מקור מהימן למידע ולתובנות על מה שבאמת קורה בשדה הקרב. טראמפ הוא מקרה מנטאלי מיוחד שאיני רואה עצמי יכול ומוסמך להסביר, אבל הפוליטיקאים הישראלים דווקא שקופים להפליא. כשהם מספרים לנו על ההשגים במלחמה ומרעיפים מחמאות על צה"ל ועל הציבור שמגלה "חוסן הלאומי", הם בעצם מקוששים תמיכה פוליטית שתאפשר להם לשרוד בשלטון.
קלישאות שיוצרות ציפיות לא ריאליות
לכן, לרוב הם לא מדווחים לנו את האמת על מצב המלחמה אלא מרעיפים עלינו קלישאות שיוצרות ציפיות לא ריאליות. הרי כל אדם שמוחו בראשו יודע שאין דבר כזה "ניצחון מוחלט", שהאויב האיסלאמיסטי-פונדמנטאליסטי לרב ממשיך לעמוד על רגליו גם "כששוברים לו את העצמות", שאנחנו לא "גיבורי-על", ולא כל הנשים שלנו "לביאות". אנחנו לא בעידן שבו קורים ניסים ומשיח צידקנו עדיין לא הגיע.
ברור לכולנו שאנחנו נמצאים במלחמה סיזיפית שדומה יותר לכיסוח דשא מאשר למעוף הניצחון של "סופר מן" אבל הקלישאות האלו, כשהן נאמרות לנו על ידי הקברניטים יוצרות אצלנו ציפיות, וציפיות גבוהות מדי שנובעות מקלישאות שאין להן שום כיסוי גורמות לאכזבות ולתחושה של חמיצות ולתחושה של הכל לשווא. ובעצם זה מה שנקרא בערבית "כלם פאדי" — מילה ריקה. כמובן שעל כך ניתן להוסיף עודף ברברת קלישאתית של מפקדים בכירים בצה"ל שלא תורמת לאמון הציבורי במעשה הצבאי.
מיינד סט
גורם נוסף לתחושות האכזבה והתיסכול בציבור הוא ה"מיינד סט" כלומר הקיבוע המנטאלי שהורגלנו בו במאה ה-21, המאה הדיגיטלית, במשחקי המחשב ובסדרות הטלוויזיה שאנחנו צופים בהן ברצף. אותו הלוך רוח, שדורש סיפוק מיידי ותמונת ניצחון שאינם קיימים בסוג הלחימה שאנו מנהלים כעת מול צבאות הטרור . במלחמות האלו אין תמונת ניצחון, האויב לא מניף דגל לבן, ואינו חותם על הסכם כניעה בטכס משפיל. הצלחה במלחמות המאה ה-21 מדדת בהישגים שאפשר להבחין בהם רק הרבה חדשים ושנים אחרי שהיא מסתיימת.
הקלישאות האלו, כשהן נאמרות לנו על ידי הקברניטים יוצרות אצלנו ציפיות, וציפיות גבוהות מדי שנובעות מקלישאות שאין להן שום כיסוי גורמות לאכזבות ולתחושה של חמיצות ולתחושה של הכל לשווא. ובעצם זה מה שנקרא בערבית "כלם פאדי" — מילה ריקה
חשוב לכן להבין שבמלחמה הנוכחית אנו נלחמים לא נגד צבאות סדירים מדינתיים אלא נגד צבאות טרור, שהמוטיבציה שלהם, שהאנרגיה האנושית המניעה אותם, הוא דתי - פנאטי. הצבאות האלה נתמכים על ידי משטרים ותנועות שהמוטיבציה שלהם גם היא ג'יהאדיסטית אבל יש להם אמצעים ויכולות ששאותם הם מעניקים לצבאות הטרור.
צבאות הטרור האלו משולים ליבלת, לעשב שוטה שחוזר וצומח בשדה גם אחרי שאתה עוקר אותו מן השורש. פעם אחר פעם אתה מביא אותו למצב שבו הוא כבר כמעט לא יכול להזיק לך, ואז, אם אתה לא עוקב ומנכש בהתמדה את יכולותיו הוא משתקם וחוזר להוות איום. גם אם פגעת אנושות בצבא הטרור והרתעת אותו לתקופה ממושכת אתה חייב לוודא שהוא לא משתקם ואינו מאיים עליך באמצעות היכולת השיורית שנותרה בידיו. כך זה למשל עם חיזבאללה בלבנון.
אחרי שצה"ל השמיד 80 אחוז מהיכולות וההנהגה של הארגון במבצע "חיצי הצפון" בסוף 2024 יש לו עדיין כעשרים וחמישה אלף רקטות וחימושים קצרי טווח, כולל טילי נ"ט, וכמה עשרות טילים בליסטיים מדוייקים שבהם הוא יכול לפגוע בישראל כולל בגוש דן. הוא לא הפעיל את היכולת השיורית הזאת מאז סוף 2024 ועד לפני כשבוע, כלומר יותר משנה, מפני שהוא ידע שצה"ל ינחית עליו מכות עוצמתיות. הארגון השיעי שנתון ללחצים כבדים מאוכלוסיית לבנון ומממשלת לבנון נמנע מפעולה מפני שקיומו לא היה מובטח אבל באותה נשימה סירב להתפרק מנשקו.
שינוי יסודי במצב
המתקפה הישראלית-אמריקנית גרמה למשטר בטהרן לדרוש בתוקף מחיזבאללה לסייע להם בכך שיורידו את קצב התקיפות האוויריות בשטחה של איראן. האיראנים הלחוצים זעקו לעזרה, וחיזבאללה לא יכול היה להתעלם. הנהגת חיזבאללה החליטה כנראה להמר על כך שאיראן תשרוד ותמשיך לתמוך בהם מתוך ידיעה ברורה שאם הם טועים ואיראן לא תחזיק מעמד – גם חיזבאללה ייעלם. זו הסיבה שחיזבאללה מטיל כעת למערכה את כל היכולת השיורית שלו והוא כנראה יתחרט על כך אפילו אם המשטר באיראן ישרוד.
אמנם המלחמה באיראן היתה ונשארה המאמץ העיקרי של צה"ל. אבל פיקוד צפון בונה בהדרגה יכולות מודיעיניות שיסייעו לו בציד המשגרים שנותרו ומקבל סיוע ניכר של אש אווירית ממערך מיוחד שהוקם לשם כך. ההתמקדות באיראן והשותפות עם האמריקנים מונעים כרגע מהלך קרקעי עצים אבל יש סיכוי טוב שאגרופי ההגנה הקדמית שנמצאים כעת בשטח לבנון ובעיקר האש האווירית להשמדת מטרות יעשו את שלהם. ממשלת לבנון ורב אוכלוסיית לבנון מתנגדים לחיזבאללה וזה מקור להערכה אופטימית שבסופו של דבר אחרי הכתישה הישראלית חיזבאללה יאלץ להתפרק מהיכולות הצבאיות השיוריות שברשותו. לכן גם צריך להיזהר שלא לגרום לעוינות הממשלה והאוכלוסיה בלבנון על ידי פגיעה בתשתיות אזרחיות. לחיזבאללה לא איכפת אם לאזרחי בירות הנוצרים לא יהיה חשמל.
אשר למלחמה עם איראן: הצלחה או הכישלון ייבחנו על פי המידה שבה המשטר באיראן ירצה ויוכל לשקם מחדש את היכולות הגרעיניות, הבליסטיות, הכטב"מים ואת היכולות לסייע לשלוחים שלה. לא על פי כמה משגרים וכמה טילים וכמה בתי חרושת לייצור טילים השמדנו, אלא אם הצלחנו למנוע את שיקום היכולות האלו אצל איראן ואצל שלוחיה. כל זה יקרה מאליו אם יהיה שינוי משטר בטהרן ולכך כמובן צריך לשאוף.
רון בן ישיצילום: יאיר שגיאאבל שינוי משטר לא בא לפי הזמנה, והוא גם לא מתנהל כמו במלחמת העולם השנייה, כאשר חותמים על הסכמי כניעה על ספינת הדגל האמריקאית. נפילת המשטר צריכה לבוא מתוך העם האיראני. אין דרך לדעת או לנבא כעת אם ומתי זה יקרה אבל סביר להניח שזה יקרה כנראה עם מעט עזרה מידידים רק אחרי שהמלחמה תסתיים.
חשוב גם שנבין שבתום המלחמה נצטרך להמשיך ולהתנהל על פי תפיסת הביטחון החדשה של ישראל, זו שנוצרה אחרי השבעה באוקטובר 2023 שעיקריה: אנחנו לא מאפשרים לאיום להתפתח, אנחנו קוטעים אותו מיד כשהוא מתחיל. אם חמאס ינסה להשתקם — אנחנו נקטע את זה. אם חיזבאללה ינסה להשתקם — אנחנו נקטע את זה. אבל אם יבוא שינוי משטר באיראן ייתכן שלא נצטרך להתאמץ הרבה.
השותפות האמריקאית היום בלחימה יצרה תנאים שהמטרה האסטרטגית ההיסטורית הזאת ניתנת להשגה, אבל לשם כך צריך סבלנות ויסודיות, ולא להפסיק עד שמוצו תוכנית המערכה ומוצה בנק המטרות. זה ייקח כנראה עוד שבוע שבועיים שיעמידו בניסיון לא פשוט את החוסן הלאומי, שכאמור לא בשיאו.
