זה היה ב-2005, ערב שבת בבית כנסת שלי, מקלט עירוני עמוס מתפללים בשכונת נחלאות בירושלים שבו דרשתי נגד מצעד הגאווה בירושלים עיר הקודש. בחור צעיר ניגש אליי לאחר מכן ושאל אותי אם אני מודע לנתוני ההתאבדות בקרב הומוסקסואלים. אני לא זוכר מה עניתי לו, אבל הוא לא שינה את דעתי. גם לא שמתי לב שאישה קבועה בבית הכנסת, נקרא לה דינה, הפסיקה להשתתף בתפילה ובאירועים שלנו מאותו ערב.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• תראו מה עשה היהודי, רמז אילון מאסק
• כך שוחטים אווזה המטילה ביצי זהב
• מצעד שהוא בה בעת מחאה, חגיגה ופחד
• שמרו על ילדיכם! אבי מעוז חזר
נחלאות היא שכונה שלא מפסיקה לעניין לרגע. כל תופעה חברתית מוצאת בה מקום וקשה לרב קהילה להישאר בתוך בועה. עם הזמן פגשתי שוב את דינה דרך מכרים שונים. היא לא סיפרה לי באותו שלב שהיא הייתה בבית הכנסת באותה שבת ומה הדרשה ההיא גרמה לה להרגיש. את זה היא שיתפה רק שנים אחר כך. היא כן סיפרה לי את הסיפור האישי שלה, את התהליך שעברה והוביל אותה להבנה שהיא לא רוצה לוותר על הזהות הלסבית שלה, וגם לא על זו הדתית.
בתקופה ההיא הכרתי עוד אנשים מהקהילה הגאה. לא כולם היו דתיים, אבל כן אנשים מרשימים ששברו הרבה סטיגמות שבהן הייתי שבוי. משהו שהיה מאוד רחוק הפך לאישי, קיבל פנים ושמות, וכמו ברוב הדברים בעולם, ההיכרות האישית עשתה את ההבדל.
לאורך כל הדרך היה לי ברור שאני לא מוכן לכפור בתורה. הקדושה הייחודית המופיעה בקשר בין איש ואישה, וכן איסור התורה על משכב זכר, הם עובדות אמוניות הלכתיות עבורי, ואני לא מפקפק בהן. לצידן גיליתי עובדות אחרות שהיו לי חדשות. הכרתי אנשים שנולדו שונים ממני, שעבורם הבחירה היחידה האפשרית היא בחירה בזוגיות עם בני אותו מין. בני אדם שעבורם בחירה אחרת משמעותה הייתה עצב קיומי ואולי מוות. ולמדתי מהם שגם הם שואפים לחיים של קדושה ומשפחה.
ב-30 ביולי 2015 נדקרה שירה בנקי ובתחילה נפצעה באורח אנוש במצעד הגאווה בירושלים. בעודה נלחמת על חייה התקשרה אליי דינה ושאלה אם אני מגיע לעצרת זעקה בכיכר ציון. בחרתי להצטרף לתפילה ולמחאה, ובעוד אני צועד את העלייה התלולה מרחוב אבן ספיר לרחוב בצלאל, ראיתי שהיא ממתינה לי עם דגל גאווה עטור במגן דוד. הבנתי שאני עומד לצאת מהארון במובן מסוי:, לצעוד כרב אורתודוכסי בסולידריות עם אנשים חשובים לי, ברחובות הקהילה שלי, ירושלים, עם דגל גאווה. לפעמים המציאות מצעידה אותנו מהר ממה שהיינו מוכנים.
הרב אהרון ליבוביץשנה אחרי הרצח של שירה בנקי, לפני מצעד הגאוה, ואני מתהפך כל הלילה במיטה. מצד אחד ידעתי שהאירוע באותה שנה אינו רק מצעד הגאווה, הוא מצעד זכות קיום, צעדת חיים. הרגשתי חובה - כלפי שירה, כלפי קהילת הלהט"ב, כלפי העיר - אבל ידעתי שאני עומד לעשות דבר שעלול להתפרש ככפירה בחוקי התורה. ההכרעה נפלה על מילים בפרקי אבות: "דע לפני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון". חוקר כליות ולב יודע שאינני מטיל ספק בתורה, ואינני מוותר על שום הלכה קלה כבחמורה. גם לא על מצוות ואהבת לרעך כמוך, ועל משנת אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו.
לקח שנים של ידידות עד שדינה סיפרה לי שהיא הייתה באותה דרשה, ועזבה בעקבותיה את הקהילה. יש דברים שאפשר לחכות עימם עד שיש אמון וביטחון, ויש דברים שאסור לחכות איתם עד שנוח. צריכים לצאת מאזור הנוחות, גם אם המסקנות מורכבות ולא מיושבות. אינני עורך חופה לזוגות מאותו מין, כי אין קידושין כדת משה וישראל בין שני גברים או שתי נשים. אבל אני צועד במצעד הגאווה, כי אותם זוגות, אותם אנשים, חיים כאן בירושלים, בישראל, בעולם. ומגיע להם לחיות. גם בגאווה.
- הרב אהרון ליבוביץ הוא הנשיא והמייסד של "חופות מבית השגחה פרטית", רב קהילת "ואני תפילה" בנחלאות/רחביה בירושלים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
