בימי הביניים למלך היו שני גופים. האחד לא היה גופו הפרטי, אלא גופו המלכותי: בעצם נוכחותו הפיזית המלך גילם את המדינה עצמה. זהו "הגוף הפוליטי", הסמלי, הנצחי לכאורה. אך למלך כאדם היה כמובן גם גוף אחר: גוף ביולוגי, פרטי, פגיע. הוא נשם, כאב, הזדקן ולבסוף מת. בעוד ההמונים הביטו מרחוק, ביראה ובפחד, בגוף המלכותי עטור הכתר והגלימות גופו הפרטי של המלך נותר גוף אנושי שברירי וזמני, לא שונה במאומה מגופו של אחרון האיכרים.
כל עוד הוסתר גופו הפרטי, המלך יכול היה להיתפס בידי ההמונים כישות על-אנושית, נצחית כמעט, שהסתירה את האדם שהיה גם ברגעי חולשה. אך ברגעי משבר, כאשר המלך נכשל, הובס או הודח, התערער האיזון: הגוף הפוליטי חדל להיתפס כבלתי פגיע, והגוף הפרטי נחשף בקלונו. הפער הזה בין הגוף הביולוגי לבין הדימוי הבלתי־פגיע הביא למאבק מתמיד על מנת לשמר חזות של שלמות בעולם שבו בני אדם הנם בני חלוף.
במשטרים מודרניים הניסיון לשמר את התהום בין ראשי המדינה לבין אזרחים הפך למורכב הרבה יותר. מנהיגים עדיין ביקשו לשמור על הילה של סמכות וריחוק באמצעות טקסים, אבטחה קפדנית המרחיקה מהם את ההמון וניהול קפדני של הופעתם הציבורית. אבל עצם טבעה של תקשורת ההמונים, עיתונות, רדיו, טלוויזיה ובהמשך גם רשתות חברתיות, חשפה שוב ושוב את "הגוף הפרטי": החולשות, המבוכות, וגם מעת לעת את הסודות. המתח המתמיד בין הדמות המנהיגותית המרוחקת לבין הדרישה לשקיפות ולאותנטיות, הפך לאחד המאפיינים המרכזיים של הפוליטיקה המודרנית.
בחברות בהן נותרו עדיין חסמים תרבותיים וטכנולוגיים ניתן היה להמשיך ולקיים את מנגנוני ההפרדה. בברית המועצות מצבו של ולדימיר לנין בשנותיו האחרונות לאחר שסבל מסדרת שבצים שפגעו קשות בתפקודו הוסתר במידה רבה מן הציבור. במדינה הטוטליטרית מנגנוני השלטון והשליטה במידע אפשרו לשמר דימוי של הנהגה מתפקדת ורציפה, גם כאשר לנין הלך ודעך. אפילו בשנות ה-70 של המאה העשרים בדיקטטורות אוטוריטריות כמו זו של פרנקו בספרד ניתן היה להסתיר את מצבו של המנהיג, גם כאשר בריאותו הידרדרה באופן משמעותי. שליטה חזקה בתקשורת, צנזורה וניהול קפדני של הופעות פומביות אפשרו לשמר דימוי של שלטון יציב ומתפקד, בעוד המנהיג החולה והמזדקן נותר מוסתר מן העין הציבורית.
אפילו בדמוקרטיות כמו ארצות הברית בתקופת נשיאותו של פרנקלין דלנו רוזוולט (1933-1945) הצליח הממשל לשלוט בדימוי של הנשיא כסמל של יציבות, עוצמה ושליטה בעוד מצבו הפיזי המורכב (נכות בשל מחלת הפוליו בה חלה בצעירותו) הוצנע. אולם ככל שהטכנולוגיה התקדמה והגישה למידע הפכה מיידית ונרחבת יותר, היכולת לשמר הפרדה בין הגוף הציבורי לפרטי נעשתה קשה יותר ויותר.
שליטה בדימויו של שליט בלתי פגיע כמשימה מורכבת
התפשטותן של הרשתות החברתיות במאה העשרים ואחת, זמינותן של מצלמות בכל מקום וההאצה הדרמטית במחזורי החדשות, הפכו את השליטה בדימויו של שליט בלתי פגיע למשימה מורכבת בהרבה. כאשר כל הופעה פומבית מתועדת, מנותחת ומופצת בזמן אמת, היכולת לנהל בקפידה את הגבול בין הדימוי הציבורי לזה האישי נשחקת. במקביל, התגבשה ציפייה ציבורית, המעוגנת גם בדרישות משפטיות, לשקיפות ולחשיפה, המערערת את עצם הלגיטימיות של הסתרה מכוונת.
ההיסטוריה מלמדת שניסיונו של נתניהו לטשטש ולשקר לגבי מצבו הגופני כדי לשמר את אחיזתו בשלטון אולי קנה לו שקט זמני, אך זוהי קנייה בהקפה. את המחיר הפוליטי של השקרים ייאלץ נתניהו, אדם חולה המתקרב לשנתו השמונים, לשלם בקרוב.
בהקשר זה הדוגמה של ג'ו ביידן בקמפיין הבחירות של 2024 הינה מאלפת. הופעותיו הפומביות, ראיונותיו ועימותים פומביים שערך כנשיא מכהן ומועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, נותחו בזמן אמת תוך התמקדות לא רק בעמדותיו אלא גם בתפקודו הפיזי והקוגניטיבי. רגעים של היסוס ובלבול זכו להדהוד מיידי ברשתות החברתיות ובתקשורת. ביידן לא יכול היה לברוח מהסערה התקשורתית סביב מצבו הבריאותי, גילו וחיוניתו, והנשיא האמריקאי נאלץ לפרוש מן המרוץ. בימים אלה ממש ניצב דונלד טראמפ בפני אתגר דומה כשישנם רבים המצביעים על התנהלותו כמצביעה על דעיכה קוגניטיבית מהירה.
ואילו אצלנו הפך בנימין נתניהו את הפוליטיקה לאמנות ההסתרה והשקר. בשנים האחרונות הוא הפחית באופן דרסטי את הופעותיו החיות מול מצלמות, ובפרט כאלו בהן הוא עלול להתנהל מול קהל ביקורתי. הוא מתאפר באופן יום יומי על מנת להסתיר את סימניה הפיזיים של הזדקנותו ומעביר לתקשורת הודעות מצולמות מראש על מנת לשלוט באופן מוחלט על האופן בו הוא מוצג בפומבי. כשעבר אירוע לבבי ובעקבותיו השתלת קוצב לב בגופו בקיץ 2023 שיקר ותיאר בתחילה כ"התייבשות" שנבעה מ"שהייה בשמש". ואילו שמועות עקשניות על התמודדותו של נתניהו עם מחלת הסרטן, שהוכחשה בעוז ובאופן רשמי במשך חודשים ארוכים בידי לשכתו, מתבררות עתה כנכונות. נתניהו עבר טיפול תרופתי, הקרנות וניתוח בזמן מלחמה בהסתר ומבלי ליידע את הציבור. לאור מסכת השקרים הזו יש טעם לפקפק גם בדיווחים על החלמתו בעקבות הניתוח להסרת הגידול הסרטני, ואכן כבר עכשיו מתגלעות סתירות בין הגרסאות שסיפקה הלשכה לאלו של רופאיו.
פרופ' ערן שלוההיסטוריה מלמדת שניסיונו של נתניהו לטשטש ולשקר לגבי מצבו הגופני כדי לשמר את אחיזתו בשלטון אולי קנה לו שקט זמני, אך זוהי קנייה בהקפה. את המחיר הפוליטי של השקרים ייאלץ נתניהו, אדם חולה המתקרב לשנתו השמונים, לשלם בקרוב. לאורך השנים נתניהו עודד את דימויו כ"מלך" (ולאחרונה אפילו כ"שליח האל"); אחרי שנים בהן ניסה להסתיר את חולשותיו, נתניהו מגלה שברגע האמת הוא רק בן אדם. הציבור יגבה במלואו את המחיר של ההסתרה: השקרים והאמון שנסדק יעצימו את העיסוק במצבו הגופני של נתניהו המזדקן וביכולתו להמשיך ולנהל את המדינה, במיוחד ברגעים הרגישים המובילים להכרעה דמוקרטית בקלפי.
פרופ׳ ערן שלו הוא היסטוריון של ארה"ב בחוג להיסטוריה, אוניברסיטת חיפה
