מטוס התדלוק KC-135 "סטרטוטנקר", שהתרסק אמש (חמישי) במערב עיראק, נחשב למטוס התדלוק הסילוני הראשון שנכנס לשירות מבצעי בחיל האוויר האמריקני. השימוש בו החל כבר בסוף שנות ה-50, כמחליף למטוס KC-97 "סטראטופרייטר".
הוא גם אחד הנפוצים ביותר מסוגו, עם יותר מ-800 יחידות שיוצרו, ומשמש עמוד השדרה של חיל האוויר האמריקני לביצוע תדלוק אווירי, החשוב על מנת לאפשר למטוסי קרב והפצצה להגיע למרחקים גדולים.
הוא מבוסס על הבואינג 707, מראשוני מטוסי הנוסעים הסילוניים, אבל גוף המטוס כולל מכלי דלק - בעוד בחלקו האחורי ניצב בום תדלוק המאפשר את העברת הדלק למטוס נוסף. בסך הכל הוא מסוגל לשאת כ-113 אלף ליטר דלק, מתוכם הוא יכול להעביר בין כ-23 ל-51 אלף ליטר למטוסים אחרים, נתון המשתנה בהתאם לטווח הטיסה הנדרש של המטוס המתדלק.
הגרסאות שנמצאות כעת בשירות חיל האוויר האמריקני הן מהדור החדש יותר (KC-135R) שנכנס לשירות בשנות ה-80 וה-90, וצפוי להמשיך בשירות מבצעי עד לפחות סוף העשור.
הם מצוידים במנועים מודרניים (CFM-56) מהגרסאות הראשונות שנכנסו לשירות באמצע שנות ה-50, מה שמאפשר להם לפעול במרחקים ארוכים יותר, ובמערכות אוויוניקה (אלקטרוניקה אווירית) משודרגות המאפשרות להם לפעול במתארי טיסה מורכבים יותר.
מטוסי התדלוק הגיעו לישראל עוד לפני שהחל מבצע שאגת הארי, כיוון שמדובר בצעד קריטי להצלחת הפעולה גם עבור תדלוק מטוסי הקרב האמריקנים שמשתתפים בו - ולא פחות חשוב עבור מטוסי הקרב של חיל האוויר הישראלי.
לחיל האוויר הישראלי יש אומנם טייסת תדלוק ייעודית (120), אבל היא כוללת מטוסים ישנים משמעותית, שיוצרו בשנות ה-60 וה-70, והם מסוג בואינג 707 שהוסבו לכך ממטוסי נוסעים. לכן, הצטרפות מטוסי התדלוק האמריקנים מהווה רכיב משמעותי ביכולת של מטוסי הקרב הישראליים לבצע גיחות הפצצה באיראן במסות גדולות כל כך.
משימת התדלוק האווירי היא אחת המורכבות ביותר, שכן היא מחייבת טיסה צמודה ושמירה על נתוני מהירות וגובה בין שני המטוסים.
גורמים מקצועיים ששוחחו עם ynet ציינו כי התאונה בעיראק - שהסתיימה במותם של לפחות ארבעה אנשי צוות, ושלפי פיקוד המרכז האמריקני היא אינה תוצאה של ירי אויב או של אש ידידותית - כנראה קרתה בגלל מגע בין שני מטוסי התדלוק באוויר, בהתחשב בעובדה שאחד מהם התרסק והשני הצליח לחזור לנחיתה בנתב"ג עם נזק להגה הכיוון.
יש כמה תרחישים אפשריים לכך. אחד הבולטים, שאותו תבדוק ועדת חקירה שיקים חיל האוויר האמריקני, הוא אי-הקפדה על שמירת הפרדת גובה ומרחק בין המטוסים בזמן ביצוע מעגלי המתנה באזור מסוים. תרחיש דומה היה זה שהוביל לאסון המסוקים בשאר ישוב ב-1997.
ביצוע פרופיל טיסה כזה מורכב בעיקר בלילה, בטיסה מבצעית מעל שטח אויב ללא אמצעי הגילוי המקובלים בתעופה אזרחית כמו תאורה ואמצעי שידור (טרנספונדר). הוועדה בוודאי תבדוק גם את אמצעי הבקרה והשליטה שאמורים לנטר את מיקום המטוסים ולהתריע על קרבה ביניהם.
מדובר במטוס הרביעי שמאבד חיל האוויר האמריקני מאז תחילת המבצע, אחרי הפלת שלושה מטוסי F-15E באש ידידותית ממטוס F/A-18 של חיל האוויר הכוויתי. גם השלושה האחרים, לפי הודעת האמריקנים, לא נפלו כתוצאה מאש אויב.
