זה לא עוד טור דעה על “מצב האומה” מבחוץ, אלא טור של אב שכול שמסתכל על המדינה ושואל איך היא מעזה להמשיך להתנהל כך.
על מה בדיוק אנחנו מברכים?
אני מסתכל על מדינת ישראל ושואל את עצמי: האם באמת לא למדנו כלום? אני לא שואל את זה כפרשן פוליטי. אני שואל את זה כאבא. אבא של רוני.
רוני הייתה בת 20. תצפיתנית בחמ״ל נחל עוז. היא הייתה אמורה לחזור הביתה. היא הייתה אמורה להמשיך לחיות, לאהוב, לצחוק, לטייל, לבנות את החיים שלה. במקום זה, אני נאלץ להמשיך את החיים שלי בלעדיה.
ומאז אותו בוקר ארור, אני מסתכל על המדינה הזו אחרת. אני מסתכל על כל מערכת בחירות, על כל נאום, על כל הבטחה, על כל ויכוח פוליטי, ושואל את עצמי: איפה רוני בתוך כל זה? איפה היא בתוך השיקולים של מי שמבקש להנהיג את המדינה? איפה היא בתוך ההחלטות שמתקבלות? איפה היא בתוך העתיד שמבטיחים לנו?
כי רוני היא לא רק זיכרון. רוני היא השאלה. השאלה אם למדינת ישראל יש עדיין את היכולת לעצור, להסתכל על עצמה במראה, ולהודות שנכשלה.
עצרת בכיכר החטופים
עצרת בכיכר החטופים
כי רוני היא לא רק זיכרון. רוני היא השאלה
(צילום: יאיר שגיא)
השאלה הזו הופכת להיות קשה יותר ויותר ככל שמתקרבת מערכת הבחירות. אני באמת ציפיתי שהמערכת הזו תהיה אחרת. אחרי השבעה באוקטובר, אחרי האסון הנורא בתולדות המדינה, אחרי כל המשפחות שאיבדו את היקר להן מכול, ציפיתי לראות הנהגה שמבינה שהמדינה הזו אינה יכולה להרשות לעצמה עוד מערכת פוליטית רגילה.
ציפיתי לראות פחות אגו, פחות חרמות, פחות חשבונות אישיים. ציפיתי לראות יותר אחריות. יותר הסכמות. יותר הבנה שהמדינה הזו נמצאת במשבר עמוק, ושמי שמבקש להנהיג אותה צריך קודם כול להבין את גודל האחריות.
אבל ככל שהזמן עובר, אני רואה שוב את אותם דפוסים. גושים, חרמות, חוסר הסכמה בין המתמודדים, מאבקי אגו, והכול עטוף במילים גדולות על “עתיד המדינה”. איזה עתיד? העתיד של מי?
כי בזמן שהם מתווכחים מי יישב עם מי, מדינת ישראל ממשיכה להתמודד עם מציאות ביטחונית קשה. עזה עדיין בוערת. לבנון וסוריה ממשיכות להיות זירות של אי ודאות עם הרבה סיכון. איראן מרחפת מעלינו כאיום שאיש אינו יכול להתעלם ממנו. צה״ל עייף. החיילים שחוקים. המשפחות מודאגות.

רוני לא צריכה עוד הבטחות. רוני צריכה שהמדינה שלה תדע למה היא לא הייתה שם בשבילה. ורוני צריכה שהמדינה שלה תוודא שזה לא יקרה שוב.

ואנחנו? אנחנו נכנסים לתקופת החגים, כאשר הכוננות נמשכת, והתחושה היא שהבעיות לא רק שלא נפתרו, הן ממשיכות להיערם.
זה בדיוק הרגע שבו הייתי מצפה מהמערכת הפוליטית להפסיק לשחק כאילו הכול עסקים כרגיל. אבל כנראה שהכיסא עדיין חשוב יותר מהמדינה. כנראה שהחרם עדיין חשוב יותר מההסכמה. כנראה שהשאלה מי יישב עם מי עדיין חשובה יותר מהשאלה איך מחזירים את ישראל למסלול.
אני אומר את זה בצורה הכי ברורה שיש: מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה עוד הנהגה שמנהלת את עצמה לדעת, בזמן שהמדינה כולה משלמת את המחיר.
אנחנו רגע לפני שבעה באוקטובר. שלוש שנים אחרי האסון הנורא שפקד את מדינת ישראל. שלוש שנים שבהן משפחות שכולות מנסות להבין מה קרה, מי ידע, מי התריע, מי התעלם, מי קיבל החלטות, ומי עדיין מסרב לתת תשובות? שלוש שנים שבהן מדינת ישראל עדיין לא הקימה ועדת חקירה ממלכתית. שלוש שנים.
אני שואל את עצמי: איך אפשר לדבר על עתיד המדינה, כאשר אנחנו מסרבים לחקור את העבר הקרוב ביותר שלה? איך אפשר לבקש מהציבור להאמין שהפעם יהיה אחרת, כאשר אפילו את המחדל הנורא בתולדות המדינה אנחנו עדיין לא מוכנים לחקור באופן בלתי תלוי, מלא ואמיתי? איך אפשר להבטיח ביטחון, כאשר לא מוכנים לבדוק מדוע רוני וחברותיה נשארו לבד בחמ״ל? איך אפשר להבטיח שהאסון הבא לא יקרה, כאשר לא מוכנים לבדוק עד הסוף איך האסון הקודם קרה?
ואולי, אולי זו בדיוק השאלה שצריכה לעמוד במרכז מערכת הבחירות הזו. לא מי יחרים את מי. לא מי יישב עם מי. לא מי יצליח להרכיב קואליציה. אלא מי מוכן להסתכל לציבור בעיניים ולהתחייב: אני אעשה הכול כדי שהמדינה הזו תדע את האמת.
כי בינתיים, אנחנו ממשיכים הלאה כאילו אפשר. פתחנו שנת לימודים עם מערכת חינוך כושלת וגם השנה מתקשה לתת לילדינו את מה שהם צריכים. מאות רופאים עזבו את המדינה, ואנחנו ממשיכים להתווכח על הכול, חוץ מהשאלה איך מחזירים את ישראל למסלול.
ואז מגיעים החגים. אנשים מברכים זה את זה ב״שנה טובה״ וב״חג שמח״. ואני שואל את עצמי: על מה בדיוק אנחנו מברכים? על שנה טובה שבה עדיין אין תשובות? על חג שמח שבו משפחות עדיין מתמודדות עם שכול? על עתיד טוב כאשר אנחנו עדיין מסרבים ללמוד מהעבר?
אני לא כותב את הדברים האלה מתוך רצון להרוס את התקווה. להפך. אני כותב אותם כי אני רוצה שתהיה לנו תקווה אמיתית. תקווה שאינה מבוססת על סיסמאות. תקווה שאינה תלויה בעוד מערכת בחירות. תקווה שאינה דורשת מאיתנו לשכוח כדי שנוכל להמשיך.
אני אבא של רוני, ואני לא מוכן לקבל שמדינת ישראל תמשיך הלאה כאילו דבר לא קרה. אני לא מוכן לקבל שהמחדל הנורא בתולדות המדינה יהפוך לעוד פרק בספרי ההיסטוריה, בלי שהאמת תיחקר עד תום, בלי שהאחראים יידרשו לתת דין וחשבון, ובלי שהלקחים ייושמו. אני לא מוכן לקבל שמי שמבקש מאיתנו להאמין בעתיד, מסרב להתמודד עם העבר.
ולכן, גם היום, אני ממשיך במאבק להקמת ועדת חקירה ממלכתית. לא כדי לנקום. לא כדי לסמן אשמים מראש. אלא כדי לדעת. לדעת מה קרה. לדעת למה זה קרה. לדעת מי אחראי. לדעת איך מונעים את האסון הבא.
מדינה שלא חוקרת את המחדל שלה, לא באמת לומדת ממנו. מדינה שלא לומדת, מסכנת את העתיד של כולנו.
תיעוד פלסטיני: הגדר פרוצה בדרום רצועת עזה
תיעוד פלסטיני: הגדר פרוצה בדרום רצועת עזה
אז רגע לפני הבחירות, רגע לפני החגים, רגע לפני שבעה באוקטובר, אני מבקש מכל מי שמתמודד על הנהגת המדינה לעצור לרגע את המרוץ. להפסיק את החרמות. להפסיק את החשבונות. להפסיק את המאבק על הכיסא, ולהתחיל לדבר על המדינה. על הביטחון שלה. על החינוך שלה. על הבריאות שלה. על הכלכלה שלה. על החברה שלה. על האחריות של כולנו להבטיח שהאסון הבא לא יהיה רק שאלה של זמן.
כי מדינת ישראל אינה זקוקה לעוד מערכת בחירות שמחלקת אותנו לגושים. היא זקוקה להנהגה שמסוגלת לחבר אותנו סביב הדבר החשוב ביותר, החיים של כולנו.
אם יש דבר אחד שאני מבקש לקראת השנה החדשה, הוא לא הבטחה לשנה טובה. אני מבקש שנה של אמת. שנה של אחריות. שנה שבה מדינת ישראל תפסיק לפחד מהשאלות הקשות, ותתחיל סוף סוף לחפש את התשובות.
כי בלי אמת, אין תיקון.
יזכרו כולם: בלי תיקון, אין עתיד.
ורוני? רוני לא צריכה עוד הבטחות. רוני צריכה שהמדינה שלה תדע למה היא לא הייתה שם בשבילה. ורוני צריכה שהמדינה שלה תוודא שזה לא יקרה שוב.
זו לא פוליטיקה. זו האחריות שלנו.
״רוני צריכה שהמדינה שלה תדע למה היא לא הייתה שם בשבילה. ורוני צריכה שהמדינה שלה תוודא שזה לא יקרה שוב״.