הבתים הצמודים למדרון של הכפר השיעי, או מה שנשאר מהם, עצי התות שכבר מתמלאים בפרי, האדמה החומה שהפכה לבוץ, מחזירים אותי עשרות שנים אחורה לימי רצועת הביטחון בדרום לבנון. זה לא המוצבים של אז ואת חיילי צה"ל אתה בקושי רואה כי הם מתמגנים במחסות, כדי לא להיות חשופים לתצפיות חיזבאללה ולמעיפי רחפני וכטב"מי הנפץ שמחפשים אותם.
סיור בדרום לבנון
(צילום: רון בן ישי )
הגשם שדולף לאיטו על אפודי הקרב, הקסדות וכלי הנשק של הלוחמים שנמצאים איתנו גם הוא מעצבן ומשרה דיכאון קל ממש כמו אז. "אתם מייצרים כאן רצועת ביטחון חדשה?" אני שואל את א', הקצין הבכיר בגזרה המערבית. "לא, אני לא יודע זה עניין של הדרג המדיני להחליט עליו. אנחנו כאן כדי למנוע חדירות אנשי כוח רדואן ליישובי הגליל ולמנוע ירי בכינון ישיר בעיקר של טילי נ"ט לעבר יישובי קו העימות ואת זה אנחנו משיגים. אבל אנחנו כאן גם כדי ליצור תנאים להמשך הלחימה", הוא אומר.
המשמעות של הלשון הצבאית המכובסת הזו היא שכוחות צה"ל שנמצאים כעת על מה שמכונה הקו הצהוב לא בהכרח יישארו שם אם הדרג המדיני יחליט, למשל בהסכם שלום עם לבנון, להחזיר אותם לגבול ישראל או לחילופין קברניטי הביטחון של ישראל יחליטו שצריך לנוע צפונה, דהיינו לעבור את הליטאני ולפעול הרבה מעבר לו.
הכוחות שנמצאים כעת בשטח אמורים לאפשר את שני המהלכים תוך ימים ספורים, אבל כעת הם נמצאים במין הפוגה מוזרה שתא"ל א' מגדיר אותה כ"הפסקת אש תחת אש". את הפסקת האש כפה הנשיא טראמפ, את האש ממשיכים גם חיזבאללה וגם כוחותינו. מפקדי וחיילי צה"ל פה מבינים ששהייה סטטית במקום אחד והתמקדות בהגנה אינה פועלת לטובתם, ומאפשרת לחיזבאללה לאסוף עליהם מודיעין באמצעות רחפני וכטב"מי תצפית, ולשגר אליהם רקטות.
אבל בכל מקום שצה"ל יוזם ומגלה פעילות התקפית הם הולכים אחורה. לעיתים אנשי חיזבאללה מסרבים פקודות שמונחתות עליהם ממפקדת הגזרה ומעדיפים להציל את עצמם, אבל לעיתים הם מגלים דבקות במשימה.
אין נפש חיה מלבד לוחמי צה"ל
אנחנו נמצאים כעת שתי אצבעות מדרום לליטאני וארבע אצבעות מדרום לצור. מאחורינו הסלעים הלבנים של ראש הנקרה, שמתחתיהם יישובי הגבול. מזרחה לנו נמצא מה שמכונה הרכס השיעי. גם הכפר שבו אנחנו נמצאים הוא שיעי, אבל התושבים מזמן נשמעו להודעות דובר צה"ל ופינו את האזור. אין נפש חיה בכפר מלבד לוחמי צה"ל. המחבלים שעוד נותרו בשטח מסתתרים היטב.
לקח לכוח לילה שלם של מזג אוויר סגרירי כדי לשעוט קדימה מהגבול ולהתייצב באזור הזה. התמרון נעשה תוך כדי הפעלת תחבולה, אחרי שחיזבאללה החליט לחדש את האש כשצה"ל תקף באיראן במסגרת "שאגת הארי". אבל אחרי שהתייצבו באזור הזה שבמרחק של 10-7 קילומטרים מהגבול ויצרו את אזור החיץ, עברו היחידות שרובן אנשי מילואים לטהר את השטח שאמור להיות בשליטתנו. היו שם בין 25 ל-35 מחבלים שרובם כבר חוסלו.
בכל הגזרה המערבית והמרכזית של החזית הלבנונית הרג צה"ל 400 מחבלים, אבל כשאתה בשטח אתה מבין שלספירת הגופות הזאת שצה"ל עושה אין משמעות מכריעה כמו ששר הביטחון ודובר צה"ל מנסים לייחס למספרים האלה. חיזבאללה נלחם כעת על שרידותו בלבנון, והוא חייב להוכיח לכפריים השיעים שגורשו מהאזור וחלק ניכר מבתיהם נהרסו שהוא, כלומר חיזבאללה בהנהגת נעים קאסם, מגן עליהם ונלחם להחזיר להם את רכושם. האבדות פוגעות במורל של חיזבאללה ובעיקר של בני העדה השיעית, אבל אין להם את אותו אפקט כמו שיש אצלנו לנופלים בקרב כוחותינו.
שדה הקרב כאן מושפע מאוד ממה שנקרא "הרום הקרוב לקרקע". גם צה"ל וגם חיזבאללה מפעילים רחפנים וכטב"מים ואש תלולת מסלול מהקרקע, אבל לצה"ל, במיוחד אחרי שהוכרזה הפסקת אש באיראן, יש יתרון בהפעלה כמעט לא מוגבלת של מטוסי קרב. כך למשל, רחפן שזיהה חוליית חיזבאללה, כנראה אנשי כוח רדואן יוצאים לתקוף את כוחותינו, הביא לכך שכעבור זמן לא רב החוליה, שבה חמישה מחבלים, הותקפה בפצצה של טונה בתוך בית ביישוב שיעי וחוסלה.
"אתמול בלילה יצאנו לפעולה נוספת על סמך מידע מודיעיני ונראה לי שזה הצליח, אם כי אנחנו מחכים עדיין ל-BDA (בקרת הנזק שנגרם לאויב)", אומר סגן-אלוף ליאור, מפקד גדוד 9 בחטיבה 401. הוא ואנשיו, רובם לוחמים צעירים סדירים, היו הראשונים להיכנס ללבנון עם הטנקים והנגמ"שים שלהם במרץ השנה.
במשך כשבוע הם נאלצו לספוג יותר מ-30 טילי נ"ט. היה לגדוד הרוג אחד וכמה פצועים, אבל ברוב המקרים התנועה הנכונה ומערכת מעיל רוח מנעו פגיעות כבדות יותר. כעת, הוא ואנשיו מתמודדים עם בעיית רחפני הסיב האופטי SPV, שלצה"ל אין עדיין מענה טכנולוגי טוב שיאפשר ליירט אותם מבעוד מועד, ולכן הדגש כרגע בפעילות צה"ל, לצד החיפוש הקדחתני אחרי שיטות יירוט טכנולוגיות, הוא התמגנות והיטמעות בשטח, תצפיות מתריעות ורשתות.
"זה עוד אתגר שגם אותו נפצח"
"אנחנו משתדלים לפגוע ברחפני הנפץ עם הסיב האופטי בכל שרשרת הייזום שלהם, החל מהייצור וכלה באלה שמטיסים את הרחפנים וברחפן עצמו. כשהוא באוויר אנחנו בעיקר נמנעים מלהיות מטרה לאויב מבלי להפסיק לפגוע בו. חווינו כבר קשיים בלחימה בפירים ובמנהרות בעזה", אומר המג"ד, ומוסיף: "זה עוד אתגר שגם אותו נפצח".
המג"ד, תושב השומרון, נלחם עם אנשיו באופן רצוף מ-7 באוקטובר ועד עצם היום הזה. יש לו שלושה ילדים, ששניים מהם נולדו תוך כדי המלחמה, והוא אומר בחיוך שעוד ידו נטויה. "זה אתגר ענק להיות במלחמה כל כך ארוכה, אבל אנחנו לא מוכנים לתת לאויב להתבסס על הגבול שלנו", אומר המג"ד. לדבריו, התחושה הזו משותפת לו וגם לאנשי המילואים המשרתים באוגדה ונמצאים בלבנון.
לרובם, כמו למשל עבור דורון כהן, זה הסבב השלישי או הרביעי ברציפות שבו הם נלחמים. המג"ד מציין ביובש שאנשי המילואים וגם הלוחמים הסדירים, שחלקם הגדול התגייסו אחרי 7 באוקטובר, צברו ניסיון לחימה יקר מפז שמצמצם את מספר הנפגעים. אבל הוא מביא, כפי שיכולתי לראות, גם שחיקה נפשית ועייפות מצטברת.
"אנחנו צריכים להתנהל בחוכמה ובאחריות עם האנשים, שיהיה להם אוויר בריאות", חותם המג"ד את השיחה. הגשם מטפטף על הקסדה ופתאום מישהו מהלוחמים צועק. "יש רחפן באוויר", הוא חוזר על קוד האזהרה שקורא ללוחמים להיזהר. תוך דקות אנחנו יושבים ברכב המשוריין, אבל הלוחמים שסביבנו אינם נראים כמי שממהרים במיוחד. האזהרה כנראה באה מגזרה שכנה, והם כבר התרגלו".
פורסם לראשונה: 19:00, 05.05.26
