ב-25.6.1986 העניק נשיא המדינה לראש השב"כ דאז ולשלושה מבכיריו חנינה לפני משפט "מכל העבירות הכרוכות בפרשת קו 300". וכך כתב הנשיא בהחלטתו:
" עשיתי זאת מתוך מטרה לסיים את מחול השדים סביב הפרשה... החלטתי ניתנה מתוך הכרה עמוקה שטובת הציבור וטובת המדינה מחייבים להגן על בטחוננו ולהציל את שרות הבטחון הכללי מן הנזק הכרוך בהמשך הפרשה".
הנה-כי-כן, חנינה בטרם הרשעה – ואף בטרם משפט – וזאת מטעמים של אינטרס ציבורי עליון, טובת הציבור ובטחון המדינה – איננה חדשה עמנו. ומה שהיה נכון לגבי פרשת קו 300 לפני ארבעים שנה, נכון – ואף ביתר שאת – ביחס למשפט נתניהו בימינו אנו.
סמכותו של הנשיא "לחון עבריינים" קבועה בחוק יסוד: הנשיא, והיא פורשה בפסיקה הישראלית כסמכות רחבה, שמקורה ההיסטורי הוא הפררוגטיבה הרחבה שניתנה בידי המלך באנגליה והנשיא האמריקאי. היא פורשה כסמכות שמשתרעת לא רק כלפי מי שהורשעו בעבירה, אלא גם ביחס למי שהואשמו בעבירות, או שיוחסו להם עבירות.
סמכות זו נועדה לתת בידי נשיא המדינה כלי חריג באופיו, שנועד לשימוש במקרים נדירים וקיצוניים שבהם אינטרס ציבורי מהמעלה הראשונה מחייב זאת – ובהיעדר פיתרון סביר אחר.
מעיק ומכביד מאוד על החברה הישראלית
קשה לחשוב על מקרה מתאים יותר להפעלת סמכות החנינה מטעמים של אינטרס ציבורי עליון, מאשר משפטו של נתניהו. "משפט נתניהו מעיק ומכביד מאוד על החברה הישראלית", כך אמר לפני מספר שבועות לא אחר מאשר הנשיא הרצוג עצמו. המשפט, שמתנהל כבר שנים ארוכות, הפך הוא עצמו מוקד למחלוקת חברתית מרה וקשה.
מבחינה משפטית – סעיף האישום המרכזי, הוא סעיף השוחד בתיק 4000, נתקל בקשיים ראייתיים משמעותיים, וזאת לדברי השופטים עצמם. ככל שהמשפט מתקדם, נחשפים גם מחדלי חקירה רציניים, ונחשף המאמץ הרב שהשקיעו רשויות האכיפה – המשטרה והפרקליטות – בהשגת ראיות מרשיעות, כולל תרגילי חקירה מפוקפקים והפעלת לחצים קשים על עדי מדינה. כל אלה מחריפים את משבר האמון הקשה שבין חלקים נרחבים בציבור הישראלי לבין מערכות האכיפה והמשפט – ומגבירים עוד יותר את המשבר החוקתי הרחב סביב הרפורמה המשפטית.
משפט נתניהו הוא מוקד למשבר אמון חריף בין הציבור לבין מוסדות המדינה, ובין רשויות השלטון בינן לבין עצמן; הוא מוקד לפילוג ולמחלוקת חברתית והוא פוגע פגיעה קשה בביטחון ובאינטרסים הלאומיים. לאחרונה אף למדנו שהוא מהווה מקור חיכוך עם ממשל טראמפ
הנזקים שמחולל המשפט במישור הביטחון הלאומי – ידועים אף הם. נתניהו נדרש להתייצב באולם בית המשפט שלוש פעמים בשבוע, לשעות ארוכות בכל פעם. עדותו נקטעת שוב ושוב בשל הודעות דחופות שמכניסים לו עוזריו, ונפסקת או נדחת תדיר בשל אירועים דחופים. ניהול משפט באינטנסיביות שכזו הוא בגדר מעמסה בלתי נסבלת בימי שגרה – לא כל שכן בימי מלחמה ובתקופה הרת הגורל בה אנו נמצאים, שבה המזרח התיכון כולו מתעצב מחדש. האינטרס הציבורי העליון מחייב פניות של ראש הממשלה למשימות הביטחוניות והאזוריות הכבדות הניצבות על סדר יומה של המדינה.
משפט נתניהו הוא אפוא מוקד למשבר אמון חריף בין הציבור לבין מוסדות המדינה, ובין רשויות השלטון בינן לבין עצמן; הוא מוקד לפילוג ולמחלוקת חברתית עזה; והוא פוגע פגיעה קשה בביטחון המדינה ובאינטרסים הלאומיים הרחבים שלה. לאחרונה אף למדנו שהוא מהווה מקור חיכוך עם ממשל טראמפ.
יש מוצא
סמכות החנינה של הנשיא היא המוצא המתאים מהסבך – דווקא משום שמדובר בסמכות רחבה שאינה כבולה בכבלים משפטיים פורמליים. ההכרעה מונחת לפתחו של נשיא המדינה, וטוב יעשו היועצים המשפטיים בלשכת הנשיא ובמשרדי הממשלה הרלוונטיים – אם יאפשרו לנשיא חופש פעולה מקסימלי, במסגרת הסמכות הרחבה המוענקת לו בחקיקה.
יעקב בן-שמש"בראש המדינה עומד הנשיא" - כך מלמדנו חוק היסוד. הנשיא הוא נבחר הציבור מספר אחת, והוא הדמות המתאימה ביותר לשקול ולהכריע מה מחייב האינטרס הציבורי בעת הזאת. הוא – ולא היועצים המשפטיים; הוא – ולא שופטי בג"ץ.
הבה נקווה שהנשיא הרצוג יתעלה לגודל השעה, יתעלם מהקולות הקיצוניים משני הצדדים הדוחפים להמשיך את המשפט ויהי מה, ויסיר מעל דרכה של החברה הישראלית את המכשול המאוס, המעיק והמכביד. מי יודע אם לא לעת הזאת הגיע הנשיא למלכות. בכך גם יסגור הרצוג מעגל היסטורי ומשפחתי – שכן החנינה אותה הזכרתי בפתיחה, החנינה שסיימה את מחול השדים סביב פרשת קו 300, ניתנה על-ידי הנשיא חיים הרצוג ז"ל, אביו של הנשיא הנוכחי.
ד״ר יעקב בן-שמש, מומחה למשפט ציבורי מהקריה האקדמית אונו
