ב-13 באוקטובר, ליל שבת הראשון שאחרי הטבח, הודיעה לשכת ראש הממשלה מהרגע להרגע על הצהרה לתקשורת של בנימין נתניהו. כשמדינה מוכת הלם, צער וזעם שומעת שבאופן חריג מאוד יש למנהיג הנבחר משהו דחוף לומר לה עד כדי יציאה למצלמות בשישי בערב, היא נכנסת לדריכות מקסימלית. בדיעבד לנתניהו לא היה שום דבר חדש להוסיף על מה שנאמר קודם. הפרשנות הרווחת הייתה שהוא ניסה לאזן את הרגישות האינסופית של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, שהקדיש זמן רב מסדר היום הלא לחלוטין אוורירי שלו כדי לשוחח עם משפחות חטופים וחטופות בעלי אזרחות אמריקנית, בזמן שנתניהו בקושי הכיר אז בקיומם ללא הבדל דרכון.
למרות הביקורת החריפה בזמן אמת, טבעה של אפיזודה כזאת להישכח תוך כדי מלחמה ממושכת, עתירת התפתחויות ומלאה בהודעות נוראיות ואיומות. אלא שנתניהו עצמו הצליח אתמול (שישי) להזכיר את המרחק האדיר שקיים אצלו בין מנהיג לבן אדם, בין מי שכונה ברוב חנף על ידי ח"כ גלית דיסטל אטבריאן "אבי האומה" לבין איש שגופו ומוחו מורכבים מ-200 אחוז חישובים פוליטיים, ללא עצם אבהית לרפואה במובן הלאומי.
בהחלטתו שלא להראות את פניו ביום שבו שלושה חטופים נהרגו מאש צה"ל בעזה, בשורת איוב שמזעזעת את אמות הספים, נתניהו למעשה הכריז שהתחושות הקשות של משפחות החטופים והחטופות, ואיתן חלק נכבד בציבור, זאת לא ממש בעיה שלו, של המדיניות שלו, של היעדר אופק עבור יתר הכלואים והכלואות ברצועה. מי שמשאיר את דובר צה"ל לבדו במערכה, משל היה תת-אלוף דניאל הגרי האחראי העליון לשגיאה מבצעית עם השלכות איומות על משפחות ההרוגים, על משפחות יתר החטופים והחטופות ועל המוני ישראלים וישראליות שכבר לא ישנים יותר מחודשיים, חושף למעשה כלכלת שופוני קרה להבהיל.
חשוב לציין שגם שר הביטחון והרמטכ"ל יכלו להתעלות נוכח גודל הצמרמורת והשבר. למרבה הזוועה, אין מדובר בהתרחשות "רגילה" הכרוכה במלחמה, אלא בהתממשותו של סיוט קיצוני למדי: ככל הנראה, ולפי הפרסומים השונים, חטופים כבר הצליחו להשתחרר מציפורני החמאס אחרי חודשיים של גיהינום, רק כדי למצוא את מותם בידי הלוחמים שנשלחו לעזה כדי לשחרר אותם.
דובר צה"ל אולי צריך לתאר מה קרה ולהבטיח תחקיר מלא ושקוף (גם אם זה לא תחום ההצטיינות של צה"ל, למרבה הצער). אבל הוא לא זה שאמור להישיר מבט, לפרט את ההקשר הרחב והמחירים שלו, לחבק ככל הניתן את המשפחות, להכיר בצורך של הצופים והצופות לדמוע על הטרגדיה. במידה רבה עליו גם לחזק את הלוחמים שהיו מעורבים בתקרית כי חרב עליהם עולמם ואת יתר הלוחמים שנושאים בנטל הטיפול בארגון טרור אכזרי, רצחני ומרושע.
עינב שיףצילום: נמרוד סונדרס אבל כפי שנתניהו עמד בראש המערכת ב-7 באוקטובר, כך הוא בסופו של דבר התחנה האחרונה בערב נטול הצלחות, בלשון המעטה. הרי הכל מבינים שאם השלושה היו מוחזרים בחיים לשטח ישראל, נתניהו לא היה מתכנס מאחורי הודעה כתובה ומאוחרת, שרובה קלישאות שגם בינה מלאכותית הייתה מחדירה בהן יותר שאר רוח. וזה בסדר גמור, אגב, לקצור קרדיט כשהוא מגיע, ובתנאי שאתה מבין מה המשמעות של היעלמות כל כך בולטת בשעת כישלון. רק לפני כמה ימים ידע נתניהו לתת הופעה נמרצת, זחוחה ומקוממת כשלוחמים נהרגו. בערב שבת, כשערוץ 14 הולך לישון - למגינת ליבו של ראש הממשלה, כפי שפורסם לאחרונה - הוא פתאום קיבל שפעת מצלמות. בדיעבד זה לא צריך להפתיע, אבל זה תמיד מאכזב ובמקרה זה אפילו מייאש.
- עינב שיף הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות" ו-ynet
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
