תמיר אדר, חבר כיתת הכוננות של קיבוץ ניר עוז, נחטף לעזה ב-7 באוקטובר כשנלחם מול מחבלי חמאס. יותר משנה אחרי שהקיבוץ הודיע כי תמיר נרצח במתקפת הפתע והפך לחלל חטוף, מספרת אשתו על ההתמודדות הקשה עם חוסר הוודאות, על ילדיהם שזקוקים לפרידה ראויה, וגם על השמחה ותחושות הקנאה עם כל חטוף שחוזר. "תמונות האיחוד של האבות שחוזרים מרסקות את הלב. הלוואי שהסוף שלנו היה כמו שלהם", אמרה הדס ל-ynet ו"ידיעות אחרונות" בריאיון ראשון.
השבתו של תמיר לישראל מתוכננת לשלב השני של עסקת החטופים הנוכחית. "יש מקום שמפנטז, שאולי הייתה טעות, אולי תמיר פצוע ועדיין שם. ברור לי שזה בגדר פנטזיה, ובכל זאת, רק כשתמיר יחזור נקבל את ההוכחה הזאת", אמרה הדס. "אני לא רוצה להישאר תקועה שם. אני רואה כמה אסף בן השמונה וחצי חייב את הפרידה הזאת".
היא הוסיפה: "תמיר יצא ואמר לאסף שהוא כבר חוזר. הוא צריך לחזור כדי שניפרד ממנו, כי הוא יצא בלי להיפרד. בלי להסס, בלי לשאול שאלות. הוא יצא להגן עלינו ועל קהילת הקיבוץ בידיעה שהצבא מגיע תוך 15 דקות לכל היותר, במהירות, בלי חיבוק ובלי נשיקה. יצא ולא חזר".
"היה ברור שאני לא מנסה לעצור אותו"
"ב-7 באוקטובר עברנו תופת", משחזרת הדס. "קמנו לצבע אדום, נכנסנו לממ"ד, הבנו שמשהו אחר קורה. העוצמות היו גבוהות מאוד, בומים בלי הפסקה. הייתי סביב הילדים, תמיר קיבל טלפון ויצא לדבר. הוא חזר עם שקית אשפה כי הבין שלא נוכל לצאת. הוא לא סיפר מה קורה בקיבוץ, אבל בשיחה הזו כנראה סיפרו לו על חשש לחדירה והקפיצו אותו להילחם".
הדס אמרה עוד: "הוא התארגן מהר ויצא. לא נפרדנו. היה לי ברור שאני לא יכולה ואפילו לא מנסה לעצור אותו. הוא אמר לי לנעול אחריו את דלת הממ"ד, ושהוא נועל את הבית. הוא אמר 'לכבות אורות ולהיות בשקט'. היה לנו בריח על דלת הממ"ד, וזה אחד הדברים שהצילו אותנו. בממ"ד היה פחד מוות. הזזתי את המיטה מהדלת לקיר, הייתי כמעט בלי סוללה בטלפון. שמענו את המחבלים, שכבנו יחד במיטה קטנה של הבת נטע.
"מחבלים נכנסנו אלינו הביתה, הרסו את כולו, ניסו לשרוף אותו, גם לפתוח את דלת הממ"ד. נכנסו אלינו שלוש פעמים, בעטו, ירו, צעקו. שמתי עלינו את שמיכת הפוך. אמרתי 'בסדר, שיהרגו אותנו, רק שהילדים לא יראו'. אסף שלח לתמיר מלא הודעות, הוא שאל 'אבא, איפה אתה?'. הוא היה צמוד אליי, לא דיבר חוץ מפעם אחת ששאל איפה הצבא ופעם נוספת כשאמר 'אמא, אני מפחד למות'. זה היה אחד הרגעים הכי קשים שהיו שם. אפילו לא יכולתי להגיד שיהיה בסדר, כי באמת האמנתי שאנחנו תכף מתים".
כעבור כמה שעות, כשדפקו להם על החלון ואמרו "צבא", הדס לא פתחה. בהמשך הגיעו שני חברי קיבוץ שהדס זיהתה. "אמרתי 'על החיים ועל המוות'", סיפרה על ההחלטה לצאת מהבית. בדרך לחמ"ל היא פחדה שוב על חייה וחיי הילדים. "זו דרך קצרה, אבל הייתי בטוחה שבכל רגע יצוץ מחבל ויהרוג אותנו. עוד ועוד אנשים הגיעו לחמ"ל, חיכינו לראות את תמיר ואסף שאל כל חייל אם הוא ראה את אבא שלו. אנשים חזרו וחזרו, ותמיר לא. אסף בכה נורא, ואבא לא חוזר".
למוחרת פונו הדס ושני הילדים עם שאר השורדים מהקיבוץ לאילת. "נסענו יחפים, בלי כלום, עקורים מהבית", היא מספרת. "עברו עלינו שלושה חודשים של מוות בייסורים, עוד הודעה עמומה על תמיר, עוד תמונה שמצאו, עוד תמונה באיכות יותר טובה. כל הודעה קירבה אותנו להודעת המוות שקיבלנו יומיים אחרי המעבר לקריית גת. באילת עוד הייתה תקווה".
אוקטובר 2024: ריאיון עם האם יעל אדר
(צילום: מיקי שמידט)
מאז, הדס ויעל, אמו של תמיר, נאבקות להשיבו הביתה. "זו תקופה קשה ומלאה בהתמודדויות", אומרת הדס. "עכשיו, כשמגיעים השחרורים של הגברים, של האבות, הבעלים, בני הזוג - הכול צף. חשבתי שהימים הכי קשים מאחוריי, למרות שכל הזמן יש עליות וירידות, אבל אלה ימים טעונים וקשים עבורי ועבור הילדים אסף ונטע. אסף מבין ויודע יותר. נטע מתגעגעת מאוד, אבל אסף גדול יותר, יכולת התפיסה וההבנה שלו את עומק הדברים שונה משלה. הוא זוכר יותר".
גם האם יעל שותפה לתעתוע הרגשי הזה. בלי ראיות פורנזיות, רק עם סרטון כעדות לנפילתו של תמיר, גם בה יש את הספק שלא נותן מנוח. "הייתי מדמיינת שתמיר חוזר, פצוע, על אלונקה, מסמן לי עם העיניים והידיים. התקווה הזו מתה. אבל נולדה אחרת – להשיב אותו לקבורה", שיתפה יעל. "קשה לי להגיד את המילה. ואם אני חוטאת? אם יש טעות? אם הוא שומע אותי שאני קוברת אותו?".
האם הוסיפה: "רציונלית, אני מקבלת את ההודעה, אבל זו בדיוק הדוגמה של לחיות בספק וכמה הכרחי להשיב אותם. לחיות בספק זה קשה מנשוא. המחשבות מתגנבות - אולי חטוף שחוזר יביא סימן חיים מתמיר? אולי הוא ייכנס לאחת הרשימות של חמאס כי הוא נפצע קשה, ולא נבין איך ויתרנו עליו וקיבלנו את זה? אז יש הודעה, ואת נשארת באוויר. אם שכולה קוברת את הבן שלה, יושבת שבעה, עולה לקבר כשהיא רוצה. מה אני? מה אני עושה? מתהפכת עם עצמי".
הדס אומרת: "מגיע לתמיר שיחזירו אותו ושהוא ייקבר בניר עוז בכבוד שראוי לו כגיבור שיצא להילחם. וזה מגיע גם לנו. אני מפחדת לחשוב על מצב, וזה תרחיש שיכול להתממש, שתמיר לא יחזור".
הדס נפגשה עם תמיר כשלמדה באוניברסיטה בסיוע של חברה משותפת. "התאהבתי בפשטות שלו, באמיתיות, בחוש ההומור", היא מספרת. "עברנו לגור יחד בבאר שבע ואחרי הלימודים עברנו לקיבוץ. היה לי מדהים, התאהבתי במקום והרגשתי בבית. נישאנו בצוק איתן ב-2014, בחרנו לא להתחתן בקיבוץ כדי לא ליפול על מבצע או טילים. בסוף זה היה אחד הימים הכי מטווחים".
היא הוסיפה: "תמיר בן זוג מדהים ואבא נדיר, מיוחד במינו ונוכח, המשפחה הייתה לפני הכול בשבילו והוא השקיע את כולו בנו. לראות את התמונות של האבות שהשתחררו מחבקים את הילדים, את בנות זוג, זה קורע ושובר אותי. זה מרגש מאוד, אבל אצלנו בבית אין חגיגות, תמונות האיחוד מרסקות את הלב, הלוואי והסוף שלנו היה כמו שלהם. אני הכי שמחה על כל אחד שחוזר, ואני גם מקנאה. אני רק מדמיינת את תמיר. לנו לא יהיה סוף שמח, אולי סוף שלם שיסגור את הסיפור, אבל חיבוק לא יהיה פה".
תמיר הוא הבן הבכור של יעל, מבין ארבעת ילדיה. היא הייתה בת 21 כשילדה אותו, וכשהוא הגיע לאוויר העולם היא פגשה, כמו שהיא מספרת, את המושג "אהבה ללא תנאי". לדברי יעל, "לא היו בינינו תנאים לקשר, שהיה קרוב מאוד. הוא חבר שלי, הבן שלי וגם המורה שלי. היו לנו שיחות עמוקות על החיים. הוא היה משתף, מתייעץ, מביע עמדה ללא שיפוטיות. הייתה בינינו פתיחות. נפגשנו המון, גרנו בקירוב, דיברנו כמעט כל יום בטלפון. זו אהבה מאוד גדולה, ואני מרגישה אותו כל שנייה".
יעל ראתה את בנה יום לפני הטבח. "דיברנו, נתנו חיבוק ונשיקה, אמרנו שניפגש מחר לעפיפוניאדה. 'ביי אימוש, אני אוהב אותך', הוא אמר לי". את החיוך הגדול של תמיר כולם מכירים מתמונתו שמתנוססת ברחבי הארץ מאז הטבח. "הדס בחרה אותה, אבל לא היה קשה לבחור, כמעט בכל תמונה הוא מחייך", שיתפה יעל. "הוא חייך לעולם. הוא תמיד בא בטוב, עם עומק רגשי ואינטלקטואלי וחוש הומור מטורף. קראנו לו 'המשפחתולוג', כי המשפחה הייתה לו מאוד משמעותית. מה הוא הספיק? הוא לא חגג 10 שנות נישואים, לא בר מצווה של הילד. העולם הפסיד, כולנו הפסדנו".
יעל שיתפה עוד על ההתמודדות: "חיים בחוסר, שמחת החיים הספונטנית הלכה לאיבוד. החיים ממוקדי מאבק, על משהו הכי בסיסי בעולם. חיי החברה השתנו, לי ולבן זוגי יש הרבה חברים, אבל מאז 7 באוקטובר אני לא בנויה לזה, לא לסמול טוק, לא למפגשים. על חופשות אני לא חולמת, גם לא לילה בסופ"ש ואפילו לא כוס יין. אני לא מסוגלת ללכת לנוח בצהריים בסופי שבוע, כי יש בזה עונג. לא שאני מענישה את עצמי, אני פשוט לא מסוגלת. אין נחת, אין שקט. אנחנו עדיין ביום הטבח. אולי החברה מתרחקת מזה ככל שהזמן עובר, אבל לא אני.
"אני מרגישה בנדנדה, בין עליות וירידות. לפעמים חוטפת מכה לפנים ואומרת - זה לתמיד. ואז נופלת, אבל אוספת את עצמי. האבל הוא חלקי, אני לא בעיבוד מלא שלו. אני בעצב ובכאב על הסטטוס שנגזר עליי, והגעגוע מטורף. תמיר יחזור, ואני מזכירה לעצמי שהוא יחזור, אבל לא כמו שאנחנו מכירים. יהיו לפנינו עוד הרבה רגעים קשים. הורגים לי אותו 10 פעמים בדרך. הוא גם חטוף, גם חלל, גם לא מדברים עליו. רק השבתו של תמיר וקבורתו בכבוד תיתן לנו את הסגירה שלה אנחנו זקוקים. אנחנו אפילו לא יכולים להתאבל".
