עכשיו אפשר להסיר את הסיכה הצהובה מדש הבגד, להוריד את הסרטים הצהובים שנתלו על מראות הרכבים, על ידיות התיקים, לאסוף את הכיסאות הצהובים ולהכניס אותם הביתה, ולקפל את הדגלים. רס"ר רן גואילי, לוחם היס"מ שנהרג ונשבה ב-7 לאוקטובר, חזר הביתה. זה לקח 843 ימים. "ראשון שנכנס ואחרון שיוצא" אמרה אימו טליק גואילי ואי אפשר היה לומר את זה טוב ממה שאמרה האישה האצילה הזו שבמשך כל הזמן הזה, 843 ימים ולילות מסוייטים, שמרו היא ובעלה איציק על מידה נדירה של איפוק. סירבו להתלהם, לבוא בטענות, סירבו להתייאש.
"אני לא מאמינה", היא אמרה, ממש ימים לפני שרן נמצא, "שמישהו שכח את הבן שלי". כאילו ידעה שמאות חיילי צה"ל עתידים להפוך את אדמת עזה, את בית הקברות הנורא בצפון הרצועה לא רחוק מסג'עייה, מטר אחר מטר. לא לוותר. לבדוק מאות גופות בקור של החורף שירד על כולנו, כדי למצוא את החטוף האחרון. להשיב את רן למקום שממנו יצא כמו שמגיע לגיבור ישראל, מגן קיבוץ עלומים, עדיין במדי צה"ל, עטוף בדגל כחול לבן, כשדבוקה גדולה של לוחמים מקיפה אותו במעגל שאין לו התחלה ואין לו סוף, בשירה שיורדת לתהומות הנפש, לשורש העמוק שמחבר את כולנו.
"ואף על פי שיתמהמה", הם שרו שם, "ועם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". כמו ששרו דורות לפניהם בגטאות ההרוסים, במחנות ההשמדה, "אחכה לו בכל יום שיבוא". ובגבם קירות המבנים ההרוסים, כנף הדחפור, הכף הענקית שעבדה שם כמו סכין מנתחים בחדר סטרילי, לאט ובזהירות שלא לפגוע. עם השמיים האפורים. עם כל הרע והנורא שעזה הביאה עלינו ועל עצמה.
843 ימים עד שלא נותר שבוי אחד בעזה, מתוך 255 האנשים שנחטפו בטבח ה-7 באוקטובר, חיים ומתים. עד שצבא ההגנה לישראל, מראשון המפקדים ועד אחרון החיילים, שיעמדו אחר כך וישירו את ההמנון, מימש את ההבטחה הגדולה שלא משאירים איש מאחור. גם אם מדינה שלמה, במשך חודשים ארוכים, חשבה שזה לא יקרה. שהמלחמה הזו תותיר אחריה שורה של רון ארדים, שלעולם לא נדע את מקום קבורתם.
אריאלה רינגל הופמןאנחנו אסירי תודה, אמרה דודתו, ד"ר תמי ציוני, כשהגיעה הידיעה שרן חצה את הגבול, כששיירת אופנועים של משטרת ישראל מובילה את מסע שובו, לכוחות הביטחון, לחיילים. ומה שמקל עלינו, היא אמרה, שהוא נהרג בשעה שעשה את מה שהאמין בו. עשה את מה שהאמין בו, ושב לקבורת ישראל. ועכשיו, היא אמרה, אני מקווה שיספרו מי היה רן. כי מדי דברי בו, כמו שנכתב בכל בתי העלמין הצבאיים ברחבי ישראל, זכור אזכרנו עוד.
