הקרחונים נמסים. מתחת לקרח שנעלם נחשפים משאבי טבע עצומים. נפט, גז, מתכות נדירות ומינרלים החיוניים לתעשיות מתקדמות, כאשר במקביל נפתחים נתיבי שיט חדשים המקצרים דרמטית את הדרך בין אסיה, אירופה וצפון אמריקה. עבור מדעני האקלים מדובר באסון בקנה מידה עולמי, אבל עבור דונלד טראמפ מדובר בהזדמנות לצבור, באמצעות השתלטות על גרינלנד, שליטה והתחזקות מול מעצמות מתחרות כמו סין ורוסיה.
התפיסה הזו תורגמה למדיניות כבר מראשית כהונתו: הוא פירק רגולציות סביבתיות שנועדו לצמצם זיהום ופליטות; קידם הרחבה אגרסיבית של קידוחי נפט וגז; ביטל תקציבים לתוכניות מחקר וניטור אקלים האחראיות על חיזוי סופות, שיטפונות וגלי חום והשמיט כמובן מהנחיות התזונה הפדרליות כל אזכור הקושר בין תעשיית המזון מהחי למשבר האקלים. טראמפ הוא לא מכחיש אקלים. הוא הרבה יותר מזה. טראמפ הוא פושע אקלים.
כמעט כל מדינות העולם, כ-195 במספר, חתומות על הסכם פריז, שהיא למעשה המסגרת הבינלאומית המרכזית להפחתת פליטות ולהיערכות לאירועי קיצון. זה מספיק גרוע בלי שום קשר אלינו, כיוון שארה״ב - מאז המהפכה התעשייתית ועד היום - אחראית על רבע מהפליטות בעולם, אבל כעת מבקש טראמפ לגרור אותנו אחריו ולצפצף לא רק על עתיד האנושות יחד איתו, אלא גם לצפצף על עצמנו.
ישראל אינה ארצות הברית. אין לה יבשת קפואה עתירת משאבים לנצל ואין לה מרחב אסטרטגי להמר עליו. היא מדינה קטנה, צפופה וחמה, עם משק מים רגיש, תלות גבוהה בייבוא מזון ואנרגיה ותשתיות שבריריות
נכון שבפועל, ישראל לא עמדה כמעט באף אחת מהתחייבויותיה וחוק אקלים מחייב הובטח אך מעולם לא עבר, אבל לפחות היה קונצנזוס בסיסי, איזו הבנה שהמשבר אמיתי ושצריך להתמודד איתו. אבל כעת גם ההבנה הבסיסית הזו הולכת ומתפוררת. במקום זעקה מרה, השרה להגנת הסביבה, מנסה למסגר את הסכם פריז כבעיה פוליטית בטענה שארגוני סביבה בינלאומיים "מנצלים את שיח האקלים" כדי לפגוע בישראל, להסית נגדה ולערער את מעמדה בזירה העולמית. לטענתה של השרה הטובה עד הסוף, עצם שיתוף הפעולה הוא איום על ישראל.
ביום חמישי הונח על שולחנו של שר החוץ גדעון סער מכתב אזהרה חריף של עשרות ארגונים ואנשי מדע, שהגדיר את סיבוב הפרסה שהשלטון מנסה לקדם כ"ליקוי מאורות חמור וניתוק מסוכן מהאינטרסים הלאומיים של ישראל". תגובה טרם ניתנה. שתיקה כזו, דווקא מצד מי שאחראי על מעמדה הבינלאומי של ישראל, אינה עמדה ניטרלית. היא מאפשרת למהלך קיצוני להפוך למדיניות.
עורף למדע
אם תצא ישראל מההסכם, היא עלולה להפוך למדינה היחידה מלבד ארה"ב שבוחרת במודע להפנות עורף למדע, להגנה על הטבע, לביטחון התזונתי שלה ולבריאות אזרחיה. אבל זה לא הכל. יש גם את העניין הקטן עם האמת: הרי בעבר, גם בנימין נתניהו עצמו הצהיר שוב ושוב על מחויבות ישראל למאבק במשבר האקלים, על מעבר לאנרגיות מתחדשות ועל עמידה ביעדי הסכם פריז עד 2050. כדי להצדיק פרישה מהסכמי האקלים, נדרש השלטון לא רק לזנוח מדיניות, אלא להפוך את ארגוני הסביבה שלנו ואת אנשי המקצוע לשקרנים במקרה הטוב ולאויבים פוליטיים במקרה הרע.
דניאלה לונדון דקלישראל אינה ארצות הברית. אין לה יבשת קפואה עתירת משאבים לנצל ואין לה מרחב אסטרטגי להמר עליו. היא מדינה קטנה, צפופה וחמה, עם משק מים רגיש, תלות גבוהה בייבוא מזון ואנרגיה ותשתיות שבריריות. בצורות, גלי חום והתחממות הים כבר מעמיקים את הפגיעוּת הזו. לכן פרישה ממסגרות אקלים בינלאומיות אינה יכולה להיות מחוות כבוד לטראמפ או דרך חנופה דיפלומטית מקובלת. מדובר בסיכון ממשי: פגיעה ביכולת של ישראל להגן על אזרחיה. ישראל, יותר מרוב המדינות, פשוט לא יכולה להרשות את זה לעצמה.
