"אני דורש ששב"כ יחקור הדלפה שאני מאמין שיצאה מהקבינט", הורה ראש הממשלה בנימין נתניהו לאחד מראשי השב"כ הקודמים. תשובתו של ראש השירות הייתה פשוטה. "...כל מי שהיה חשוף לסוד שלכאורה דלף הוא בגדר חשוד פוטנציאלי, וזה כולל אותך ראש הממשלה וכל השרים שהיו חשופים לאותו הסוד בקבינט. כי אם תהיה למישהו חסינות מחקירה, אי אפשר יהיה לנהל חקירה מקצועית ובתנאים אלו, לא אפתח בחקירה". נתניהו לא חזר על הדרישה. כך לפחות על פי אגדה שהסתובבה בשירות.
לפני מספר ימים ראש השב"כ דוד זיני שינה את דעתו והחליט להיעתר לדרישת נתניהו לפתוח בחקירה בשאלה מי הדליף לערוץ 12 את מועד התקיפה באיראן ולפנות ליועצת המשפטית לממשלה כדי שתאשר לשב"כ לבצע את החקירה. עוד פורסם כי זיני נפגש בנושא עם יעקב ברדוגו, בחשן-על פוליטי המשדר בערוץ 14 ומקורב מאוד לנתניהו. לפי דבריו של ברדוגו, הפגישה עסקה בשכנוע זיני לפתוח בחקירה, בניגוד לעמדה המקורית של הארגון. שב"כ בתגובתו אישר את הפגישה ואת תוכנה, השערורייתי בפני עצמו, אולם הכחיש כי ההחלטה התקבלה בעקבות הפגישה.
סוגיית ההדלפות היא עניין בו מתנגשות סוגיות כבדות משקל שעיקרן הנזק בהדלפה לביטחון המדינה וליכולת לקיים דיונים פתוחים וענייניים מצד אחד, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת כסוגיות מהותיות לקיום דמוקרטיה מצד שני - והחשש משימוש בשב"כ לצרכים פוליטיים כהיבט נוסף וחשוב לא פחות. ועדת וינוגרד לחקירת מלחמת לבנון השנייה פרסמה המלצות בנושא הדלפות ובעקבותיהן גובש נוהל עבודה מחייב בין שב"כ ליועץ המשפטי לממשלה. מעבר לכך לא נעשה הרבה על ידי ממשלות ישראל.
חוק שירות הביטחון הכללי (התשס"ב-2002) קובע כי ייעוד השירות הוא, בין היתר, שמירה על סודות המדינה. מכאן שככלל שב"כ לא זקוק לאישור כלשהו על מנת לפתוח בחקירה בגין חשיפת סודות מדינה, זה חלק מהותי מתפקידו ולרוב הבקשה לפתוח בחקירה כזו תגיע מהגורם הביטחוני שנפגע מההדלפה, כמו צה"ל, המוסד או גוף אחר.
כך נעשה בחקירה שהובילה לכתבי האישום בעניין ההדלפה לאורי בלאו או ההדלפה ל"בילד". השיקולים לפתיחה בחקירה כזו כוללים, בין היתר, את השאלה האם מדובר בהדלפה שגרמה נזק ביטחוני ממשי, האם מספר שותפי הסוד מאפשר את קיומה של חקירה יעילה ועוד. שיקול חשוב נוסף הוא חופש העיתונות. יש לזכור כי ברוב רובם של המקרים, העיתונאים אינם חשודים בביצוע עבירות ומצד שני, להפעלת כלי פיקוח עליהם יש מחיר משמעותי במונחי עצם היכולת של עיתונאים לבצע את תפקידם. מסיבות אלה, נקבעו הגבלות, כולל בפסיקת בית המשפט, על חדירה לאמצעי תקשורת של עיתונאים.
יעקב ברדוגו בנימין נתניהו
(צילום: Janos Kummer/Getty Images, מוטי קמחי)
כאשר הדרישה ששב"כ יפתח בחקירת הדלפה מגיעה מהדרג הפוליטי זהו עניין שיש לו רגישות מובנית. שכן דרישה כזו עשויה לבוא משיקולים פוליטיים או תדמיתיים ולא משיקולים של ביטחון המדינה. כידוע, חוק חוק שירות הביטחון הכללי אוסר במפורש להנחות את השירות לבצע משימה "...לשם אינטרסים מפלגתיים-פוליטיים". למותר לציין כי שום הנחיה לא תישא לעולם את הכותרת הזו, לכן צריך להסיק אותה ממהות ההנחיה, היינו, האם אכן נגרם נזק ביטחוני משמעותי, האם נפתחו חקירות בעניינים דומים, האם היעד נועד לשרת אינטרס פוליטי ועוד.
נטרול חששות
על מנת לנטרל חששות כאלה נקבעו בין שב"כ ליועמ"ש מספר עקרונות פעולה - כגון החובה לפרט את הנזק וחומרתו, חובת ההיוועצות עם היועמ"ש וקבלת הנחיותיו בעניין חקירת אישי ציבור ובקביעת גבולות השימוש בכלי שב"כ מול גורמים ביטחוניים ומדיניים בכירים ומול עיתונאים.
בנוסף, על מנת להפיג את החשש מהשפעה פוליטית, נקבע כי בענייני חקירת הדלפות, ציר הכפיפות, במונחי דיווח וקבלת הנחיות על החקירה, הוא בין ראש שב"כ ליועמ"ש ולא מול ראש הממשלה.
כאשר הדבר משרת אותו, בנימין נתניהו ו"סביבתו" הם המדליפים הראשיים מדיונים ביטחוניים. כך היה ב"צוק איתן" וכך היה בהעברת מידע שנפסל על ידי הצנזורה ל"בילד", שנועדה להשפיע על דעת הקהל בישראל ולהסיט את הסערה מהרג ששת החטופים באמצעות הדלפה ביטחונית חמורה
בנסיבות אלה, הדרישה לחקירת ההדלפה לכאורה לערוץ 12 היא מופרכת ועל היועצת המשפטית לממשלה לסרב לה. ראשית, בניגוד להדלפות רבות לא מדובר בידיעה ששודרה, שהעבירה מידע לאויב או שגרמה לנזק ביטחוני. שנית, לפי הפרסום יש אלפים רבים של מי שהיו חשופים למועד התקיפה, לכל אחד מהם יש בני משפחה שחלקם ידעו גם הם על מועד הפעולה כך שחקירת אלפי או עשרות אלפי החשודים הפוטנציאליים היא לא סבירה בשום היבט. המשמעות האמיתית היא ששב"כ מבקש, למעשה, לחקור את העיתונאים או לחדור לטלפונים ולמחשבים שלהם על מנת לגלות מי, אם בכלל, העביר למי מהם את המידע.
מעבר לכל, זו דרישה שמניעיה הפוליטיים שקופים ומגולמים בדרישה הבוטה שהגיעה מברדוגו ומנתניהו. היא באה לפגוע, להפחיד ולהשתיק ערוץ תקשורת מרכזי כך שיסור לשליטתו המלאה של נתניהו, אותו נתניהו שהאובססיה שלו לשליטה בתקשורת הביאה אותו לספסל הנאשמים.
אלי בכריש גם לזכור כי כאשר הדבר משרת אותו, נתניהו ו"סביבתו" הם המדליפים הראשיים מדיונים ביטחוניים. כך היה בהדלפת המצגת הצה"לית במבצע "צוק איתן" וכך היה בהעברת מידע שנפסל על ידי הצנזורה ל"בילד", שנועדה להשפיע על דעת הקהל בישראל ולהסיט את הסערה מהרג ששת החטופים באמצעות הדלפה ביטחונית חמורה. וזהו רק הקצה של הקצה.
את הפנייה ליועמ"שית לחקור טענה להדלפה שמניעיה פוליטיים, שהדרך היחידה לבצעה היא חקירת עיתונאים וחדירה לטלפונים שלהם, אסור היה לראש שב"כ שמכיר בגבולות הדמוקרטיה לבקש בנסיבות האלה. מאחר ששב"כ בראשות זיני לא מבין את זה ומעדיף את הציות לראש הממשלה על פני חובתו לציבור, על היועמ"שית להבהיר לו בנימוס ובתקיפות את הגבולות. והנה עוד סיבה לדאגה מהמתרחש בשב"כ.
אלי בכר היה היועץ המשפטי לשב"כ
