הו-הא-מי-זה-בא, במאי הקונצנזוס של הוליווד - לא הבא, אלא הנוכחי. בקצת יותר מ-25 שנות קריירה, כריסטופר נולאן הציב את עצמו לא סתם בשורה הראשונה של יוצרי הקולנוע, אלא בטופ. הוא הבמאי היחיד בעולם כרגע שסרטיו הם לא רק "אירוע" (זה נכון גם לטרנטינו, פול תומאס אנדרסון וסקורסזה), אלא שיש מהם ציפייה מובנית להיות גם שוברי-הקופות הגדולים של השנה וסרטים שישנו ז'אנרים מקצה לקצה. מבקרים ויוצרים מהללים אותו ושחקנים מתחננים לעבוד איתו: מאט דיימון באופן מפורסם קטע שנת "חופשה ממשחק" כשהוזמן לשחק אצלו, אחרי שלו ולאשתו היה כלל שעבור נולאן אפשר לשבור את הכללים - במה שנראה כמקבילה ההוליוודית ל"סלב האחד שמותר לי לבגוד איתו".
בניגוד לספילברג שתמיד הואשם במסחריות וילדותיות, נולאן (שלעיתים מוזכר כיורשו) מעולם לא נתפס כמי שהתפשר כדי לרצות את הממסד או את ההמון. הוא נכנס למכונה, ניצח אותה ועיצב אותה בדמותו. הוא פרדוקס: אליטיסט מושבע (שזה לא אותו דבר כמו סנוב), חובב קולנוע "מורכב" עם משחקי חלל וזמן והרבה דיבורי מדע בדיוני חופרים, ועלילות שלא תמיד קל לעקוב אחריהן - ועדיין יודע להפוך אותן לקולנוע פופולרי.
הוא מעצב דמויות גבריות בצלמו: גברים קרים, מבריקים, עם שיער מסורק לאחור, אובססיביים למטרה, וכמעט תמיד - ונקווה שהפרט הזה מקרי - עם יחס איום ונורא לנשים. שמתם לב כמה מגיבורות סרטיו מתאבדות? במציאות אשתו אמה תומאס היא מפיקת כל סרטיו, אז נבחר להאמין שהזוגיות הזו דווקא הרמונית. והנה הטוויסט: הצופים פשוט לא מפסיקים להזדהות עם הגיבורים המאוד לא חמימים האלה.
"האודיסאה" - טריילר
(באדיבות טוליפ אינטרטיינמנט)
הקהל גומע את העלילות החידתיות של נולאן ומהנהן בסוף הסרט איזו חוויה מחכימה ומעשירה זו הייתה, כאילו אנחנו לא חיים בעולם של טראמפ וטיקטוק. תנו לנו לחשוב. לנולאן אין באמת סרטים גרועים, אבל זה לא אומר שכל סרטיו אחידים ברמתם, ויש כמה מפוספסים ומרגיזים. הנה, לרגל עליית "האודיסאה", דירוג סרטי נולאן האולטימטיבי:
13. עלייתו של האביר האפל (2012)
בגדול נולאן עושה רק מה שבא לו, אבל הנה הכוכבית: "עלייתו של האביר האפל" הוא הסרט היחיד שניכר שנולאן עשה בחוסר חשק. הוא היה מחויב לביים את החלק השלישי של טרילוגיית "באטמן", אך היה מודע שאין דרך להתעלות על הישגי "האביר האפל" וההופעה של הית' לדג'ר כג'וקר. החלטה אומללה ראשונה בסרט - שנבעה מהרצון לכבד את הית' - היא לא להזכיר את הג'וקר כלל, מה שגורם ליצירה להרגיש תלושה.
כן, רואים שסר נולאן לא ממש רצה לעשות את הסרט הזה. מתוך "עלייתו של האביר האפל"
ובעיקר, אם המנטור של נולאן היצ'קוק קבע ש"סרט הוא טוב כמו הנבל שלו", אז "עלייתו" נופל בגדול. בין ביין הממלמל והלא מספיק מאיים (טום הארדי), קאטוומן הלא ברורה (אן האת'וויי), הדחליל שחוזר רק לסצנה אחת (קיליאן מרפי המבוזבז) והנבלת הגדולה שנחשפת בסוף בטוויסט לא מנומק (מריון קוטיאר) - הסרט כולל את קו העלילה הכי פחות משכנע בטרילוגיה, פלוס סוף הוליוודי משתפן. כמו בכל סרטי נולאן, יש כאן יומרה וניסיון העמקה - בעיקר בהצגת תמות על התמוטטות חברתית בעידן שבו אמריקה איבדה את אמונה בוול סטריט ובוושינגטון. אבל הן מצוותות לרגעים דביליים להפליא, כמו פצצת אטום בצורת כדור עם טיימר מושהה סטייל "לוני טונס", או מיטוט הכלכלה על ידי שוד פיזי של הבורסה (נולאן לא מבין איך מניות עובדות?). אז אלון אבוטבול זצ"ל ואורי גבריאל יבדל"א קיבלו כל אחד סצנה טובה. לפחות זה.
12. מעקבים (1998)
תנו לנו את החן של סרטי בכורה בוסריים. או ליתר דיוק: כמעט סרט סטודנטים. נולאן, שלא התקבל לבית ספר לקולנוע (איזה אהבלים, הא?) ביים ב-1998 את סרט הבכורה שלו "מעקבים" (Following), בשחור לבן, ב-16 מ"מ, שצולם ברחובות לונדון בלי תאורה כדי לחסוך בעלויות ולהפיק סרט בפאונד וחצי.
לא רע בשביל פאונד וחצי. מתוך "מעקבים"
(צילום מסך)
העלילה, בתקופה שבה כולם רצו לחקות את טרנטינו, היא קצת יותר דייויד פינצ'ר עם טוויסט. היא מספרת על סופר חסר שם (ג'רמי תיאובאלד, שלא הפך לנולאן של השחקנים, בלשון המעטה) שעוקב אחר פורץ כדי לקבל השראה, ובהדרגה הולך ונהיה דומה לו. זה סרט ממזרי, עם תסריט חכם אך לא לגמרי אפוי, והחריקות בהפקה ובמשחק מורגשות. אבל כישרון יש פה בשפע. הוליווד לא שמה לב אליו מיד, אבל חברות ההפקה העצמאיות שקראו את התסריט שלו ל"ממנטו" לגמרי כן. שווה לגלות אותו בעצמכם.
11. טנט (2020)
כדברי זעקת ח"כ ניר אורבך לח"כים הערבים בשלהי ממשלת השינוי: "הניסוי נכשל!". במובנים רבים, "טנט" הוא השאפתני בסרטי נולאן מבחינת ניסויי מרחב וזמן. נקודת המוצא היא שבני אדם מהעתיד שולחים עצמים להווה ומזהירים את האנושות ממלחמה עתידית, וגיבור הסרט, סוכן חשאי (ג'ון דייוויד וושינגטון, הבן של דנזל, שאינו כריזמטי מספיק) צריך לנוע בזמן קדימה ואחורה כדי לעשות... משהו?
מתוך "טנט"
מילולית, "טנט" הוא סרט שעושה כאב ראש. נולאן כל כך התלהב מהניסוי בזמן הקולנועי שהוא שכח לבנות עלילה קוהרנטית ומסגרת מדע בדיונית ברורה שמצדיקה את ההשתקעות בשלל המשחקים שלו (מה שצלח ב"התחלה", ראו בהמשך). היו בעיות רבות עם "טנט", וגורל הפצה אומלל - זה אחד הסרטים ששילמו את המחיר הכי כבד על יציאה בשיא מגפת הקורונה - אבל לחובבי נולאן ההיפסטרים, זה לעיתים הסרט שבו הם נשבעים כשכל האחרים לטענתם פשוט "לא מבינים אותו". אנחנו לא היפסטרים.
10. באטמן מתחיל (2005)
ברוכים הבאים לנולאן הבמאי המצוין. מהנקודה הזו, כל הסרטים ברשימה טובים עד נפלאים - ונתחיל בזה שבו הבמאי החל באמת את מסעו לעמדת הקיסר של הוליווד. "באטמן מתחיל" הוא סרט שעליו האולפנים באמת ראויים לשבחים: הם לקחו הימור על יוצר עצמאי, נתנו לו את המפתחות לאחת הדמויות הכי קאנוניות שלהם, ונתנו לו לעשות את שלו.
תחילת המסע של נולאן לעמדת הקיסר של הוליווד. מתוך "באטמן מתחיל"
נולאן הנחית כאן "פאק יו" לכללי הז'אנר ושינה אותם בביטחון: סרט באטמן שרובו מתרחש ביום, עם שאיפה לריאליזם, טון רציני ואווירה של טרגדיה יוונית פינת סרט גנגסטרים. זה לא היה עובד באף קומיקס אחר (סופרמן והענק הירוק לא שרדו טיפול יומרני דומה), אבל כאן זה מצליח. מסייע לו קאסט מצוין: בייל, שהפך לכוכב למרות הרצינות התהומית שלו כשהוא זועק "אני באטמן!"; מייקל קיין כאלפרד האידיאלי; גארי אולדמן כגורדון; מורגן פרימן, ליאם ניסן וקיליאן מרפי שבסרט הזה החל גם השת"פ שלו עם נולאן. מחוץ לשבחים נשארת קייטי הולמס, שנכפתה על הבמאי והוחלפה בלי סנטימנטים בפרק הבא. ממרחק הזמן וגם בשעת אמת, לא הכול עובד ב"באטמן מתחיל" וגם יש בו חורים עצומים כמו בכל סרט קומיקס, אבל המסע של נולאן בהוליווד יצא לדרך בקול תרועה רמה.
9. התחלה (2010)
אם "באטמן מתחיל" ו"האביר האפל" הראו מה נולאן עושה בתקציבי ענק, אז "התחלה" (Inception) עשה זאת בלי רשת הביטחון של ז'אנר הקומיקס שיש לו קהל מובטח. רגע אחרי ההצלחה של "האביר", גייס נולאן את ליאונרדו דיקפריו לפרויקט מד"ב שמתנהל כמו סרט שודים בתוך הראש, כדי להביא סיפור מקורי על האופן שבו אפשר לשתול רעיון במוחו של אדם אחר.
יש מצב שאתם עדיין חושבים על הסביבון הזה. "התחלה"
(באדיבות yes)
הסרט מתרחש במרחבי התודעה והחלומות שמושווים כמבוך אינסופי, וטראומות ילדות מתערבבות עם נופים מדהימים. הוא כלל אינספור רגעים ויזואליים כבירים עם השראה ברורה מהתרשימים של האמן מ.ק. אשר והקולנוע הסוריאליסטי האילם (למשל פריז המתקפלת לתוך עצמה). את החבילה הזו ערבב נולאן כהרגלו עם סיפור על רגשות אשם של אדם שאחראי למות אשתו (באמת מה יש לך עם זה, כריס?), כך שגם החלקים היותר קרים בסרט נבלעים בסיפור הסוחף. והיה גם את הסוף, עם הסביבון, שהותיר אולם שלם על הקצה. מאותה נקודה היה ברור: נולאן הוא Master-Filmaker.
8. אינסומניה (2002)
ל"אינסומניה" יש תדמית גרועה. למעשה, מכל הדירוגים עד כה ברשימה זה הראשון שהוא כנראה "שנוי במחלוקת": ברוב הרשימות המקבילות תמצאו אותו בתחתית או קרוב אליה. זה הסרט היחיד שנולאן לא כתב, היחיד שאליו נשכר כבמאי מהשורה על ידי אולפן, והיחיד שהוא רימייק לסרט סקנדינבי אהוב. הוא מספר על שוטר שחוקר רצח נערה בצפון הרחוק (במקורי זה היה נורבגיה, כאן זו אלסקה) שבו השמש לא שוקעת לעולם. בקיצור, הסרט "הרגיל" היחיד של נולאן, וכזה שהוא נשבע לא לעשות כמותו יותר.
דירוג שנוי במחלוקת. מתוך "אינסומניה"
(צילום: באדיבות yes)
העניין הוא שגם כבמאי להשכיר במותחן הפשע הזה, נולאן כל כך מעולה במה שהוא עושה שאי-אפשר לפטור אותו בסעיף "הוא בא רק בשביל להאכיל את הילדים". דרך בימוי השחקנים והסצנות נולאן מצליח לספר סיפור על אובססיה ורגשות אשם בצורה כה משכנעת - שהסרט הוא לגמרי שלו. ההופעה של רובין ויליאמס בתור נבל שקט פשוט היסטרית, זו של פצ'ינו היא מהמיומנות שלו, ומאזנת אותם הילארי סוואנק כשוטרת צעירה. זו אולי הפעם היחידה בקריירה שנולאן נתן לדמות נשית לייצג אותו, וכבר זה הופך את הסרט לחריג ומרתק.
7. דנקרק (2017)
הכותרות לא היו מבטיחות: נולאן, הבמאי שפעל בנוחות בז'אנר המד"ב, עושה לראשונה סרט היסטורי על מלחמת העולם השנייה. בקיצור, רוצה אוסקר, כמו ספילברג ב"רשימת שינדלר". אבל "דנקרק" (Dunkirk) רדיקלי לא פחות מסרטיו הכי מטורללים ואין בו שום דבר רגיל.
סרט מלחמה כמו שאף אחד אחר לא עשה. מתוך "דנקרק"
(צילום מסך)
הסרט מתאר קרב שהוא נסיגה והפסד, ונולאן מפרק את הסיטואציה דרך שלושה צירי זמן שמתחברים באופן מושלם: של שבוע, יום ושעה. התוצאה היא סרט נועז, שבכוונה אין בו אף דמות זכורה שהקהל אמור להזדהות איתה (הארי סטיילס בא ונעלם), קצת כמו בשדה קרב שבו אדם מוצא את עצמו מוקף בחיילים שנראים כניצבים אנונימיים ופשוט מנסים לשרוד. סרט מלחמה כמו שאף אחד אחר לא עשה.
6. האודיסאה (2026)
בשעת כתיבת שורות אלו, הדיו לא יבשה במוחי מהרשמים הראשונים מהאפוס של נולאן שמסתער ראש בראש על אחד הטקסטים המכוננים של תרבות המערב. עזבו את הדעות הקדומות שלכם על הליהוק או על עצם החוצפה לעשות אותו - פשוט לכו לראות. זו לא ביקורת, והמיקום בדירוג בהחלט יכול בשנים הקרובות לעלות או לרדת, אבל נאמר שגם בז'אנר הכי קשה היום להצגה על המסך - האפוס המיתולוגי בעת העתיקה - נולאן עושה קסמים ויזואליים ותמטיים שאיש מלבדו לא מסוגל לייצר כיום. והוא מרגש.
לכו לראות. מתוך "האודיסאה"
(באדיבות Tulip Entertainment)
5. ממנטו (2000)
הסרט שממנו התחיל הכול. אוקיי, לא "התחיל", כי היה לפניו את "מעקבים", אבל כמה אנשים לעזאזל ראו את "מעקבים"? "ממנטו" (Memento) הוא הסרט שבו הבריטי השקט זעק בקול גדול "אני פאקינג כריסטופר נולאן", והוא פשוט כל כך טוב. הסיבה לכאורה שהסרט התבלט בנוף הקולנועי של אז, שהיה מלא בסרטים עצמאיים פוסט-טרנטינואיים שכל אחד מהם ניסה להיות שנון או מדליק יותר מהשני, היא "הגימיק": הסרט - על אדם שסובל ממחלת השכחה (גאי פירס) ומנסה לנקום את רצח אשתו - מסופר מהסוף להתחלה, עם קטעים בשחור-לבן שקורים מהתחלה לסוף. לא היה פרק כזה של "סיינפלד"?
הגימיק אינו גימיק בכלל. מתוך "ממנטו"
(באדיבות yes)
העניין הוא שבניגוד לטענות הפוצים שהתחילו למנות דוגמאות מקבילות בתולדות הקולנוע והטלוויזיה, "הגימיק" של נולאן הוא בכלל לא גימיק. מעבר לזה שהמבנה התסריטאי המורכב עובד, נולאן משתמש בו שוב כדי לדבר על מסע לתוך הזיכרון, אובססיה, ורגשות אשמה על מות אישה (איפה הגופה, כריס, איפה???). וכל זה בסרט בתקציב זעום ומראה של פרק סטנדרטי ב"שובר שורות". אחד מסרטי הניאו-נואר הערמומיים והטובים בכל הזמנים.
4. האביר האפל (2008)
ברוכים הבאים לטופ 4, לחצי הגמר של מונדיאל יצירות המופת של היקום הנולאני. ו"האביר האפל" מבחינתי הוא לגמרי צרפת. סרט כביר, ששינה את ההיסטוריה בכמה מובנים, מסומן כזוכה הוודאי וזה שייכתב על מצבתו של נולאן - אבל ברגע האמת הוא לא במקום הראשון.
יש סיבות, אבל נתחיל קודם בשבחים העצומים ומוצדקים: הופעת המשחק הטובה ביותר של נבל קומיקס אי פעם (הית' לדג'ר זצ"ל) שהוא גם אחד הנבלים הגדולים בהיסטוריה, פתיחה שהיא בית ספר לקולנוע, ושורה של סצנות ורפליקות שמהדהדות עשורים קדימה ("אתה מת כגיבור, או חי מספיק שנים כדי לראות את עצמך הופך לנבל"). יש כאן עיסוק חכם במושג ה"כאוס" ומוזיקה מרוממת וקודרת במקביל של האנס זימר וג'יימס ניוטון הווארד.
אחד הנבלים הגדולים בהיסטוריה. מתוך "האביר האפל"
זה הסרט שהפך את ז'אנר הקומיקס ל"רציני" - לטוב ולרע - והבהיר לסנובים שהוא יכול להיות רלוונטי, פילוסופי או "חשוב" לא פחות מכל סרט פסטיבלים, ועל הדרך אפילו שינה את חוקי האקדמיה (קטגוריית הסרט הטוב ביותר באוסקר הורחבה מחמישה לעשרה מועמדים אחרי אי-הכללתו השערורייתית באותה שנה. מישהו זוכר את "נער קריאה" שהעפיל במקומו?).
ובכל זאת, למה מקום רביעי ולא ראשון? כי בין כל הטוב הזה, אפשר להודות שיש ב"אביר האפל" גם כמה רגעים שלא עובדים, בואכה מטומטמים. התוכנית של הג'וקר מבוססת אך ורק על צירופי מקרים מטורפים. סצנת המעבורות היא שיקוף קצת ברור ודידקטי מדי של "דילמת האסיר", הילד של גורדון משחק מזעזע. ובואו, נחמד שהחליפו את קייטי הולמס במגי ג'ילנהול, אבל הדמות הנשית הזו נותרה רק בגדר סימן. זה עדיין סרט ענק, בואכה מופתי, אבל כריסטופר נולאן הצטיין יותר בלפחות שלושה סרטים אחרים. והם:
3. אופנהיימר (2023)
לעשות סרט שמרוויח מיליארד דולר בקופות על מדען יהודי ועוסק בדילמות על גרעין ומוסר? אין בעיה, כריס על זה. הסרט שהביא לנולאן את האוסקרים והפך אותו רשמית לקונצנזוס הוליוודי הוא באמת נפלא, לא רק בגלל ש - שוב - המאסטר לוקח ז'אנר מוכר ובעייתי (הביוגרפיה הקולנועית) ועושה בו כשלו (שני צירי זמן שונים, התחלה וסוף שנפגשים באותה נקודה וכו'). אלא כי דרך סיפור על אדם אחד, חכם מאוד ולא חביב במיוחד (קיליאן מרפי בהופעה אדירה), מצליח נולאן לספק סרט שחוזר לעבר אבל הוא נורת אזהרה קריטית על העתיד. או שהכול כבר אבוד: העולם של אופנהיימר הצליח להימנע משואה גרעינית, רק כדי ליצור עולם שבו כמעט בוודאות תתרחש אחת כזו בהמשך. הסרט יצא דקה לפני שכולנו התחלנו לחפור על AI, והתחושה שהוא קורה ברגע שבו כולנו נמצאים על סף תהום. אחת מיצירות המופת של העשור.
אחת מיצירות המופת של העשור. מתוך "אופנהיימר"
(צילום: באדיבות Tulip Entertainment)
2. בין כוכבים (2014)
הגיבורים של נולאן פשוט נורא רוצים לחזור הביתה. לא מאמינים? תראו "האודיסאה", זה לוקח שם שלוש שעות ולמאט דיימון 20 שנה. אפוס המד"ב הענק של נולאן, שאותו ייעד בהתחלה ככותב לספילברג שיביים, הפך אחרי עבודה מאומצת לסרט הכי מרומם רוח, וגם הכי אישי שלו (ולחשוב שבהתחלה ההצהרות סיפרו שהאחים נולאן מפתחים סרט על חורים שחורים עם הפיזיקאי קיפ ת'ורן. מה יותר אישי מחור שחור?).
מה יותר אישי מחור שחור? מתוך "בין כוכבים"
(באדיבות yes)
מתיו מקונוהי מגלם חקלאי שהופך לאסטרונאוט, ומנסה להציל את העולם מכלייה וחולם לחזור למשפחתו. מה שהיה יכול להיות עוד הרפתקת מסע בחלל נשכחת סטייל "פרויקט הייל מרי" הופך אצל נולאן לסימפוניה של ממש. מילולית. הפסקול של האנס זימר הוא מהיפים שניפקה הוליווד במאה ה-21. לא סתם "בין כוכבים"(Interstellar) - שנתקל בביקורות מעורבות כשיצא - המשיך לשבור קופות בהקרנות מחודשות באיימקס אחרי עשור ומוקרן עד היום באולמות קונצרטים לצד תזמורות. יצירת מופת.
1. יוקרה (2006)
במקום ראשון: הפתעה (או שלא). בתוך קריירה מפוארת שכללה אפוסים, ניסויים בז'אנרים וכאמור אינספור טריקים על חלל וזמן, "יוקרה" (The Prestige) מסומן לא פעם כאחד הסרטים היותר "רגילים" של נולאן. עיבוד לרומן פיקשן-היסטורי שלוקח סיפור על שני קוסמים במאה ה-19 (יו ג'קמן וכריסטיאן בייל הנפלאים) שנתקלים פה ושם בדמויות אמיתיות (דייויד בואי ענק פה כניקולא טסלה) אבל בגדול עסוקים בעיקר בלהרוס זה את זה.
הווידוי הפשוט ביותר של נולאן. מתוך "יוקרה"
(צילום: באדיבות yes)
ודווקא בתוך הסרט הזה, תמצאו את הווידוי הפשוט ביותר של נולאן לגבי עצמו: הוא קוסם. הוא עסוק בלהרים מופע שידהים אתכם, באמת ידהים אתכם, אבל המחיר עלול להיות בלתי נסבל. קוסמות ובידור, קובע נולאן, הם עניין רציני להחריד, וכך גם הסרטים שלו. כי אחרי כל קסם מופלא שתבצע, תמיד תצטרך לשלוף מהשרוול אחד גדול יותר - והאתגר לא מפסיק לעולם. תודה רבה לך, סר כריסטופר נולאן. תמשיך להתאמץ בשבילנו.
