ההפגנה אמש מול בית הרמטכ"ל היא רגע שפל נוסף - שלא הפתיע איש. ראש הממשלה, שר הביטחון כץ והליכוד מעצבים מחדש מציאות בטחונית, והרמטכ"ל זמיר עומד בדרכם; בחזונם נאמנות גוברת על מקצועיות, וקנאות סיסמאתית היא אסטרטגיה בטחונית. הם לא טרחו לומר מילה אמש כדי לגבות את הרמטכ"ל. אולי הבוקר יגיע גינוי רפה.
הרמטכ"ל חווה צבא במצוקה קשה, מצולק ופצוע מהמלחמה הארוכה בתולדות ישראל. זהו צבא שאל מחנותיו פרצו ח"כים ושרים בעת מלחמה, רק כי חקר ועצר חשודים בתקיפה חמורה של עציר בטחוני. צבא שחווה, רמטכ"ל אחרי רמטכ"ל, התעללות בישיבות קבינט. צבא שמייצר הצלחות מבצעיות למכביר, אבל נזרק לכלבים עם כל כישלון.
המילים שנאמרו הן כאלו שבדרך כלל מופנות לכל ראשי הממשלה והשרים שאינם נתניהו. אבל זו פעם ראשונה שהופנו, ועוד בהפגנה מול הבית, נגד רמטכ"ל מכהן. ובלילה דרמטי, בו צה"ל עוקב אחרי סיכויים להסכם או חידוש מלחמה באיראן.
זמיר, כמו קודמו הרצי הלוי, עומד בדרכם של השרים ושלוחיהם. הוא היחיד שמוכן עוד להתווכח ממש - ואם צריך לדפוק על שולחן הממשלה. ויש לכך משמעות. צה"ל מעורער וחלש יותר, אבל הוא עודנו הגוף הקונצנסואלי ביותר באוכלוסיה היהודית במדינת ישראל
קל לשפוט את צה"ל. הוא פתח את הדלת בפני פריקת עול. הוא גילה חנפנות לתופעות קיצוניות ומסוכנות, זרביביות. שר הביטחון נחל ניצחון אחרי ניצחון בקרבות מינויים ומדיניות. הבושה באיו"ש, פשיטת רגל מוסרית וגם ביטחונית, נעשית בשיתוף פעולה עם צה"ל.
עומד אחרון
אך בסוף, עם כל מגבלותיו, הפיקוד העליון של צה"ל הוא שעומד אחרון מול תנופת ההשתלטות הקיצונית, אנטי ממלכתית, שמונחית כל הדרך מראש הממשלה. אפשר להסכים שצה"ל עשה ועושה מעט מידי מול פריקת העול של חיילים, מעזה דרך הגדה ועד לדיווחי הביזה בלבנון. אבל בסוף, היה זה הרמטכ"ל ששלח את החייל עם פאץ' המשיח למחבוש. זיני את גופמן לא היו עושים את זה. צבא שמאפשר גולגולות, סיסמאות פוליטיות או דתיות אישיות על מדיו איננו צבא עוד; הוא מיליציה, פלנגה. ופלנגה זה בדיוק מה שחלקים מהממשלה מנסים לעשות מצה"ל.
הרמטכ"ל הוא מי שלוחץ שוב ושוב על גיוס לכולם, מסביר את משבר כוח האדם העמוק של הצבא, ולא מרפה. הוא גם מי שחסם את יוזמות "לכבוש עד הליטני" בלבנון, ובשלב זה הוא גם המעצור האחרון בפני פנטזיות ילדותיות על כיבוש כל סנטימטר מרצועת עזה.
נדב אילצילום: אביגיל עוזיזמיר, כמו קודמו הרצי הלוי, עומד בדרכם של השרים ושלוחיהם. הוא היחיד שמוכן עוד להתווכח ממש - ואם צריך לדפוק על שולחן הממשלה. ויש לכך משמעות. צה"ל מעורער וחלש יותר, אבל הוא עודנו הגוף הקונצנסואלי ביותר באוכלוסיה היהודית במדינת ישראל.
כך הגיע הרמטכ"ל זמיר לתקדים הזה, של הפגנת מגדפים ומקללים מול ביתו. הם לא מייצגים את הרוב, או אפילו מיעוט בעל חשיבות. אבל הם ההדגמה המרשימה ביותר למחלה הכרונית שישראל לוקה בה. מחלה בה תאים תוקפים את הגוף עצמו, ולפעמים את החלקים החשובים בו, כמו צה"ל - בניסיון לחסלם.
