בתחילת שנות ה-2000 קיבלנו מתנה מופלאה: הטוקבק. מי שהביאו לנו את המתנה הזאת היו ynet. רעיון מבריק שנועד לאפשר שיח מכבד, פתוח ומגוון. לתת קול גם לדעות שלא תמיד מגיעות לדפי העיתון. אלא שהמתנה הזו הפכה במהרה גם לקללה. במקום דיון ענייני, הטוקבק הפך, בעיני, כל אדם עם מקלדת לעורך דין, שופט ומוציא לפועל. חורצי גורלות לא על סמך מידע מהימן או ראיות, אלא על סמך תחושות, קביעות חסרות בסיס, וקורטוב של שיח מתלהם ואישי נגד הכותבים.
כחוקר התנהגותי התופעה הזו לא מפתיעה אותי. אחת החולצות שאני הכי אוהב ללבוש להרצאות אומרת "Don’t believe everything you think": עיקרון קשה ליישום, אבל חיוני. כי רובנו נוטים להאמין לא למה שנכון, אלא למה שמתאים לנו.
אבל מעבר לשעשוע, הטוקבקים מלמדים אותנו משהו על החברה שלנו. טור זה איננו ניסיון להתגונן מול העלבונות שחטפתי (גם אם אשתמש בכמה מהם כדוגמאות), אלא ניסיון להבין מה מניע אותם, ומה זה אומר עלינו כחברה. וגם, אם להיות כנה, קצת לעזור לאשתי, שנאבקת ברצון לענות לכל אחד ואחת.
העובדות לא נוחות – נתקוף את הכותב
במאמר האחרון שלי, ממש כאן, קיבלתי לא מעט תגובות. חלקן פשוט הביעו חוסר הסכמה – וזה לגיטימי. אבל רבות מהן לא התמודדו עם הטענות, אלא עם הכותב. המטרה לא הייתה להפריך או לספק מידע סותר, אלא לבטל את הלגיטימיות של האדם ולא של המסר.
הטוקבקיסטים תמיד ממהרים להצמיד תווית: '0מולן', 'בוגד', 'נח נח'. זו דרך נוחה להתחמק מדיון – לתקוף את האדם במקום להתמודד עם הטיעון. האמת? זה אפילו קצת משעשע. הרי גם 'נח נח' יכול להיות צודק, כל עוד הוא אומר את מה שאני רוצה לשמוע.
כשהטיעון לא נוח, הדרך הקלה היא לא להתעמת עם התוכן אלא עם זהותו של הדובר. זו אינה חיפוש אמת אלא חיפוש נוחות. זהו מנגנון פסיכולוגי בסיסי. אנחנו מגנים על העצמי שלנו באמצעות התקפה על מי שמערער אותו
כשהטיעון לא נוח, הדרך הקלה היא לא להתעמת עם התוכן אלא עם זהותו של הדובר. זו אינה חיפוש אמת אלא חיפוש נוחות. זהו מנגנון פסיכולוגי בסיסי. אנחנו מגנים על העצמי שלנו באמצעות התקפה על מי שמערער אותו.
מילוי החסר בהמצאות
תופעה נוספת שחוזרת שוב ושוב היא השלמת פרטים חסרים בדמיון. כאשר כותבים מספרים סיפור אישי להמחשת רעיון, צצים טוקבקיסטים שמוסיפים פרטים שמעולם לא נכתבו. הם בטוחים שזה קרה כך או אחרת, ומבססים על כך מסקנות נחרצות. זה לא רק הפצת מידע שגוי – זו חשיבה מוטיבציונית: אנחנו בוחרים את המידע שתומך בנרטיב שלנו, ואם הוא לא קיים – פשוט ממציאים אותו.
איך זה נראה בחברה שלנו
הבעיה איננה רק בטוקבקים, אלא גם בשיח הציבורי הרחב. ניקח לדוגמה את בג"ץ. בימין טוענים שהוא מוטה לטובת הפלסטינים, ומביאים כהוכחה את העובדה שרוב עתירותיו קשורות לפלסטינים. ואיך אפשר להתווכח עם נתון נכון? אבל הוא נכון לא כי בג"ץ תומך בפלסטינים, אלא מפני שאין להם ערכאה אחרת לפנות אליה. זהו חוסר איזון מבני, לא אידיאולוגי.
כשמשתמשים בעובדה אמיתית כדי לבנות נרטיב שקרי – זו דמגוגיה. והשאלה שכולנו נמנעים להתמודד איתה היא: אם האמת לצידך, מדוע אתה זקוק לנרטיב שקרי?
אבל שלא תטעו, גם בצד השני זה קורה. בשמאל קל מדי להגדיר את פעולות ישראל כ"רצח עם", למרות שההגדרה המשפטית דורשת הוכחת כוונה – והוכחה כזו איננה קיימת (בין יתר הדברים שלא תואמים להגדרה). באותה נשימה, קשה להם להכיר בכך שחלק מה"בלתי מעורבים" בעזה כן פועלים עבור חמאס, כי לכך מספיק "הוכחות חותכות".
וזה לא רק ימין ושמאל. כל מחנה וכל קבוצה חוטאים באותם דפוסים. כל אחד בוחר את העובדות שמשרתות אותו ומתעלם ממה שמפריע לנרטיב שלו. ועדיין, יש הבדל חשוב. לכל צד יש צדק וכל צד טועה. אבל אין כאן סימטריה. האחריות הגדולה יותר מונחת תמיד על כתפי הצד שמוביל את המדינה ומתווה את המדיניות – הממשלה. מי שמחזיק בכוח, נושא גם ביותר אחריות לאופן שבו האמת מתעוותת והמציאות מוצגת לציבור.
בסופו של דבר אני לא מהאו"ם, ולא שליח של אף אחד. אני אזרח שבמקרה גם מקדיש שלושה עשורים למחקר התנהגותי, מנסה להבין אותנו כחברה. זה לא אומר שאני יודע הכל, אבל כן אומר שאני מנסה להביא נקודת מבט אובייקטיבית מבוססת מחקר, לא עמדה פוליטית.
אני דואג למדינה הזו, והדאגה הזאת מבוססת על עובדות – ועל ההשפעה האדירה שיש להן על עיצוב פניה של החברה בישראל. לכן חשוב לי להראות איפה אנחנו מאבדים את היכולת להבדיל בין עובדה לדעה. לא רק ברשת.
ולכן, אם יהיו די מתעניינים, אני מזמין את כולם – ובעיקר את מי שחושב אחרת – למפגש פתוח. לא כי אני מחפש קהל להרצאות, אלא כדי לדבר על עובדות, על מה שאיבדנו כחברה, ועל מה חייבים לעשות כדי שלא נאבד את עצמנו לגמרי. רק שלחו לי מייל – קל למצוא אותו בגוגל, ואל תשכחו לכתוב פרופסור לפני השם שלי, לוודא שאתם מגיעים אלי ולא לבדרן, גיא הוכמן. אומנם אנחנו חולקים שם ואפילו תאריך לידה, אך בניגוד אליו, אני באמת מצחיק.
גיא הוכמןצילום: גלעד קוולרצ'יקולמי שדואג – תודה לכל הטוקבקיסטים שהציעו עצות חינוכיות, פסיכולוגיות והתפתחותיות. אני מבטיח שסוף הסיפור עם הבת שלי שמח, והילדים שלנו גדלים בסדר גמור. ובעיקר, הם כבר יודעים לקח אחד חשוב: איך להבדיל בין דעה לעובדה.
הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן
