אליעזר ברלנד, המכונה רב, הורשע במעשים מגונים של חסידותיו ובעושק חסידיו, הודה בפיו בהקלטת סתר כי אנס אישה, וכעת, על פי בית המשפט, קשר עצמו לשני מקרי רצח שהתקיימו לפני 30 שנה. אליעזר ברלנד, המכונה רב, הוא אדם מסוכן מאוד שהתנהל כמעט באין מפריע לאורך כמה עשורים וישב בכלא חודשים ספורים בלבד.
ברלנד היתל בשלטונות בקלות, בלי חשש. למרות תחקירים רבים שפורסמו, למרות הקורבנות שהעזו לדבר, על אף שעוד לפני החשדות ברצח היו מאמינים תמימים ששילמו בחייהם בשל הוראות הסרק שלו, ברלנד נשאר חופשי וטיפח את חסידיו השוטים. המציאות המעוותת הזו התרחשה כיוון שמדינת ישראל עמוסה חצרות אחוריות, מרחבים שבהם אין שלטון ואין חוק. אקס טריטוריה שבה מתנהלים על פי כללים אחרים, פנימיים, ולמדינה קל להסיר אחריות.
אלמלא היה ברלנד חסיד חרדי, אין סיכוי שהוא היה מסתובב חופשי וממשיך לפשוע ולפגוע באין מפריע. אין סיכוי שהיה ממשיך לטפח כת אלימה בפומבי, בלי חשש. אין מצב שלא היה יושב בכלא שנים על חטאיו.
מהפרשה הקשה הזו נדרש להפיק לקח רחב ומשמעותי יותר על האופן שבו המדינה מתייחסת אל קבוצות שהיא תופסת כשוליים. ההבדלים התרבותיים לא יכולים להיות תירוץ להעלמת עין
הראשונים להיפגע מאוזלת ידה של המדינה הם החרדים עצמם. הם אלו שסופגים את השם הרע, הם אלו שמשלמים את המחיר של העבריינות הזו, שלא ממוגרת ולא מוכחדת רק כי קל להסיט ממנה מבט. עשרות שנים כולם יודעים שמדובר בארכי-עבריין, ובכל זאת המשטרה ובתי המשפט הלכו שוב ושוב לעסקאות טיעון, לשחרור מהכלא בשל מצב רפואי, או סתם להתעלמות מול האלימות המחרידה של חסידיו מול ציבור תמים וחף מפשע. הם הפקירו קורבנות תמימים לידיו של רשע רק כיוון שאין להם קול או מעמד בחברה הישראלית.
ברלנד הוא רק סימפטום של תופעה מדאיגה מאוד. הרי ישנם עוד קודים פנימיים שנחשבים לעבריינות במרחב אחד, אבל עוברים באופן חלק במרחבים אחרים. בחברה החרדית "כולם יודעים" שכדורים פסיכיאטריים עוברים מיד ליד באין מפריע או שמרשמים נחתמים בלי שרופאים ראו מטופלים. תחקירים רבים פורסמו בנושא, ואפילו בימים אלו צפות עוד ועוד עדויות ברשתות החברתיות. למרות זאת, עדיין לא שמענו על ניקוי אורוות בקרב מטפלים. בשיא התפרצות הקורונה, הראשונים ששילמו בחייהם על היעדר האכיפה של התקנות היו החרדים והחרדיות ששמרו על החוק, אבל חיו בצמידות למפירי חוק.
את אותה תופעה בדיוק אפשר לראות בשטחי הפקר נוספים. הטיפול בפשיעה בחברה הערבית הוא הדוגמה הקלה והכואבת ביותר. התעלמות, סטנדרט כפול והזנחה של עשרות שנים הצמיחה מפלצת אלימות שלא נראתה כמוה וקטלה את חייהם של למעלה ממאה אזרחים בפחות משנה. ברור כשמש, לערבים וליהודים, שלתופעה מחרידה כזו לא הייתה זכות קיום אם הקורבנות היו מהצד החזק ולא מהשוליים.
גם בזמן "שומר החומות" התברר לתושבי לוד, עכו ורמלה שהחוק הוא המלצה בלבד, והמשטרה לא באמת תהיה שם כשהם יהיו בסכנת חיים. עוד לא דיברנו, כמובן, על המערב הפרוע בגבעות יהודה ושומרון או על ההפקרות בכבישים בחבלי ארץ שבהם לא נראה לעולם שוטר תנועה.
חן ארצי סרור"מצבנו מצוין, בניכוי הערבים והחרדים", אמר פעם ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, ודיבר אמת. במקומות שבהם יש חוק וסדר, יש טיפוח, טיפול ושימת לב – תהיה פריחה. במרחבים שבהם המדינה לא מוכנה להכניס אפילו רגל – איש הישר בעיניו יעשה. חוסר משילות היא תופעה שמעודדת את עצמה, היא משתכפלת במהירות, וקל מאוד לאבד עליה שליטה. כרגע, יש מי שצופים ממרחק בטוח באותם שוליים מדומיינים שסובלים מהיעדר החוק, אבל זו תחושת ביטחון מזויפת. מהר משחשבתם, היעדר המשילות תפגוש גם אתכם.
ברלנד צריך להירקב בכלא לתמיד, אבל כעת, בערוב ימיו, זה לא מספיק. מהפרשה הקשה הזו נדרש להפיק לקח רחב ומשמעותי יותר על האופן שבו המדינה מתייחסת אל קבוצות שהיא תופסת כשוליים. ההבדלים התרבותיים לא יכולים להיות תירוץ להעלמת עין וההתפכחות הזו היא דחופה, כי היא עולה בחיי אדם.
- חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
