לעיתים קרובות נוהגים לומר על חיים יבין שהוא "אישיות טלוויזיונית", אבל חיים יבין, עמיתי, שהלך לעולמו היום (רביעי), היה יותר מזה - הוא היה סמכות טלוויזיונית.
בזכות שילוב נדיר של כריזמה אישית, הבנה עיתונאית, הגשה עניינית, קול ודיקציה בהירים וחדים ואיפוק ג'נטלמני - כל אלה גרמו למאזיני הרדיו, ואחר כך לצופי הטלוויזיה בישראל, להאמין לו עד כדי כך שכאשר הרים גבה תוך כדי ריאיון עם ראש הממשלה המנוח בגין, זה הפך כמעט למשבר קואליציוני.
התמזל מזלו של יבין להיות האיש הנכון במקום הנכון כשקמה הטלוויזיה הישראלית בשנת 1969. אבל עוד לפני כן הוא היה שדר ועיתונאי רדיו מחונן, שידע לחבר בין קריינות בעברית עשירה וצחה לבין עיתונות רדיו מרתקת, כמו למשל התוכנית "יום ביישוב", ששודרה בקול ישראל בשנות ה-60, עוד לפני שהייתה טלוויזיה, שבה אמרה הילדה יפה לוי מבית שאן "אני רעבה", וגרמה לסערה ציבורית שזעזעה את שלטון מפא"י.
אני הכרתי את יבין באותם ימים של טרום-טלוויזיה, כשהוא הדריך קורס שדרים וכתבי שדה במרכז ההדרכה של רשות השידור, שזה עתה קמה. בקפדנות יקית (הוא נולד בגרמניה ועלה לישראל ב-1933), הוא התאמץ להחדיר בנו את מה שהוא החשיב כעקרונות העיתונות המשודרת בגרסתה הרדיופונית, שאמורה לגרום למאזינים להבין מה קורה וגם לדמיין לעצמם ויזואלית איך מה שתיארנו נראה בשטח.
סמכות טלוויזיונית. חיים יבין
(צילום: אביגיל עוזי)
יבין, אגב, היה מורה מצוין, ולעיתים רחוקות ראינו אותו כועס על משהו או מדבר בחוסר נימוס אלינו, פרחי-הכתבים, שלפחות בהתחלה לא היו מוצלחים במיוחד בעבודתם.
הוא אהב את העיתונות הרבה יותר מאשר את הקריינות וההגשה, שבהם הצטיין. בעבודתו הוא כל הזמן נע בין כישרון המשחק והדיקציה וגווני הקול העשיר שלו לבין השאיפה להביא את המציאות אל המאזינים והצופים ולתאר אותה בצורה עניינית והוגנת.
נדמה לי שיבין היה הראשון ששמעתי ממנו את האמירה ש"אין חיה כזאת עיתונאי אובייקטיבי, יש רק עיתונאי הוגן". אולי הציבור, שעבורו הטלוויזיה הישראלית הייתה מדורת השבט בשנות ה-70, ה-80 וה-90, הבחין בשילוב הזה שבין עיתונאי לפרזנטור טלוויזיוני מבריק, ולכן האמינו לו ללא עוררין, אחרי עשרות שנות שלטון מפא"י, שהכריז "מהפך" כשבגין נבחר להקים ממשלה ב-1977.
אם הטלוויזיה הייתה מדורת השבט בימיו, הוא היה עמוד האש
(צילום: שאול גולן)
אפשר כך לספר הרבה על הקריירה המגוונת של חיים יבין, שידע לקריין ספרי ילדים באותו כישרון ואומץ לב שבהם ביים, צילם וערך את הסדרה הדוקומנטרית "ארץ המתנחלים", ששודרה בערוץ 2. סדרה זו, ביחד עם הסדרות על מערכות הבחירות לכנסת שהכין, היו לדעתי פסגת יצירתו הטלוויזיונית והעיתונאית.
בהגשתו את מהדורות הטלוויזיה, יבין יצר ז'אנר של הגשת חדשות, שעדיין שלט ברוב ערוצי הטלוויזיה הממוסדים עד לאחרונה. ז'אנר שמשלב ענייניות, איפוק והרבה פחות הבעות דעה אישית מכפי שנהוג היום. לדעתי, המסורת הזו נשברה בעקבות טבח 7 באוקטובר 2023. מאז, הכול אישי, והכול פוליטי.
בניגוד להרבה יוצרים שזכו להכרה רק בסוף תקופת פעילותם או אחרי מותם, יבין, יוצר הסגנון הטלוויזיוני הממלכתי והמאופק, זכה להכרה ולפרסים בחייו, ובראשם פרס ישראל לתקשורת. אפשר לומר על חיים שאם הטלוויזיה הייתה מדורת השבט בימיו, הוא היה עמוד האש.
