לא תמיד התבונן העולם הערבי והאסלאמי בעיניים עדתיות על המשטר השיעי באיראן, וזאת חרף הרוב הסוני שבו. חומייני, מנהיג המהפכה האסלאמית באיראן, נתפס בזמנו כמנהיג שמתקומם נגד דיכוי השאה, נגד ההגמוניה המערבית ונגד ההשפעה הישראלית. לאחר מכן, המלחמה עם עיראק אכן פגעה בתדמיתה של איראן בעיני העולם הערבי, אבל לימים היא שיקמה אותה, בהקשר מלחמתי אחר: הסיוע ללבנון במלחמה מול ישראל ביולי 2006.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• בסוף כנראה אהפוך לזומבי
• בת 11 מושפלת בחסות איגוד הכדורסל
• הכסף לחברה הערבית אינו עניין פוליטי
• אפקט העכביש ורצח ספיר נחום
אלא שמאז שבה איראן ומדגישה את ההפרדה בין סונים לשיעים כשהיא רואה את עצמה ואת המפלגות השיעיות – לדוגמה בעיראק ובלבנון – כייחודיות ועדיפות. היא עושה זאת במקום להתייחס למרחב המזרח תיכוני כאומה אחת בעלת מולדת משותפת. ההתנשאות הזאת לא נותרת בלי מענה, וניתן לראות בתוצאות היחלשות של המפלגות השיעיות בבחירות האחרונות בלבנון ובעיראק תוצר של הכעס הערבי על המדיניות האיראנית. למעשה, כמעט שאי אפשר למצוא סוני בלבנון שאינו מלא כעס על חיזבאללה, כפי שהתבטא בהצבעה נגדה. באזורים של הסונים נכשלו חיזבאללה ובעלות בריתה, והמועמדים של צעירי השינוי ומתנגדי חיזבאללה ניצחו.
צחנה עדתית נודפת גם מהבריתות של חיזבאללה נגד הסונים. כך, לדוגמה, הארגון נוהג בסלחנות כלפי הברית עם נשיא לבנון מישל עאון, שכגנרל היה קשור לסוכנים ישראלים ולאינטרסים זרים בלבנון, אולם מנגד בחיזבאללה לא היו מוכנים לגלות סלחנות דומה מול לבנונים סונים, כך מלמד המקרה של השייח אחמד אל-אסיר, שהעז לצאת נגד איראן ונרדף על ידי חיזבאללה עד שנידון למוות ב-2017.
אבל להתנהגות כזו יש השלכות. איראן וחיזבאללה שילמו את המחיר על התנהלותן בלבנון. הן טעו והתייחסו אליה כחלק מזירת הסכסוך הרחבה, הכוללת את סוריה, עיראק ותימן, ולא כאל מדינה בעלת אישיות משלה. גם בזירות האחרות נרשמה תבוסה קשה כשאיראן ביקשה לנצל את המדינות הללו לאינטרסים שלה.
כך לדוגמה, היא מסרה למנהיג חיזבאללה חסן נסראללה סמכויות רבות, ובהן את תיקי עיראק ותימן. כעבור זמן נודע שנציגו, איש הדת מוחמד כותראני, קיבל עם מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה באיראן החלטות גורליות לגבי פוליטיקאים עיראקים. כמו כל שלטון אבסולוטי, שמטבעו הופך מושחת לחלוטין, אחיו של כותראני, איש העסקים עדנאן כותראני, ניצל את השפעתו הפוליטית והביטחונית בעיראק לאינטרסים מסחריים. לצד זאת הקימה איראן רשתות הברחת סמים ונשק, המסתמכות על חשיש לבנוני ועל סמים ממריצים סוריים דוגמת קפטגון. קשה שלא לראות בכך יחס משפיל ואינסטרומנטלי כלפי המרחב הסוני.
עיראקים תוקפים את הקונסוליה האיראנית עקב רצח פעיל פוליטי. במאי שעבר
(צילום: רויטרס)
אם כן, איראן רוממה את בעל בריתה השיעי נסראללה, ומנגד התייחסה בעליונות לבעלי בריתה הסונים בעיראק. מנהיגי הסונים, ובראשם שייח חמיס אל-חנג'ר, מנהיג הגוש הסוני הגדול ביותר בעיראק, ניסו לפתוח דף חדש עם המנהיגים השיעים הכפופים לאיראן כדי לבנות שותפות לאומית, אבל זה נכשל – ולא קשה לנחש שהדבר נעשה בהוראת איראן.
ילדים, נשים וגברים סונים עדיין חיים במחנות בארצם, ומיטב הנוער שלהם כלוא בבתי הסוהר, בעוד מיליציות של חיזבאללה ממשיכות לכבוש את עיירותיהם. בבחירות באוקטובר האחרון כרתו אל-חנג'ר ואל-ברזאני, המנהיג הכורדי הבולט והלאומי ביותר בעיראק, ברית עם הזרם המיוחס למנהיג השיעי העיראקי מוקתדא א-סדר. אבל גם כאן איראן לא עודדה את הקשר, אלא ביקשה להפריד; היא ראתה בברית זו איום על השיעים, כאילו הפטריוטיות העיראקית ושיתוף פעולה עם הרוב הפוליטי הלא-עדתי סותרים את האמונה.
יאסר אבו הלאלהאילו הייתה איראן חושבת בהיגיון על מה שעומד מאחורי השותפות והברית המדינית, היא לא הייתה מוצאת אפשרות טובה מזו. אבל ההיגיון שלה הוא יצירת תלות והסבת נזקים לסביבה כדי לקדם את האינטרסים שלה בלבד. ההיגיון המעוות מוביל לכישלון, כפי שעולה מתבוסתה בלבנון ובעיראק. אילו היו מתקיימות בחירות בסוריה ובתימן, אנשיה היו מפסידים גם שם.
עדיין יש לה הזדמנות טובה להפוך את ההפסדים שלה לרווחים, בתנאי שתחליט לפעול על פי אסטרטגיה של שכנות ושותפות, ותראה במרחב המזרח תיכוני אומה אחת, שאינה מבחינה בין עדות דתיות שונות. כל עוד היא תעדיף את האמונה הדתית על פני כל זה, היא תאבד גם את תומכיה השיעים, אפילו את המעטים מהם שנותרו לצדה.
- יאסר אבו הלאלה הוא עיתונאי ירדני ומנהל ערוץ אל-ג'זירה. המאמר המלא התפרסם באתר "אל-ערבי אל-ג'דיד". גרסה מקוצרת זו מתפרסמת בחסות פרויקט "אופק", המשותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. תרגום מערבית: רוני ברדה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
