כשהיה נער בן 16, דוד ישראל פדידה כמעט מת. "נער מצפת הרכיב אקדח וירה בעצמו בשוגג", זעקו הכותרות באתרי החדשות ב-28 ביוני 2012. הוא פונה לבית החולים כשמצבו קשה מאוד, ושם הוצא ממנו הקליע בניתוח מורכב. מאז אותו מקרה, מספרת אחותו רחל מרים פדידה, דוד - שלאחרונה צוין יום הולדתו ה-29 - לא חזר להיות אותו הדבר. לפני חג סוכות שחל לפני כשלושה חודשים הוא נעלם, ומאז לא נודעו עקבותיו.
רחל יצאה לחפש אותו לבדה, ביערות שבהם גדלו יחד, שכבר ידועים לשמצה מסיפורי היעדרות רבים נוספים - במה שכבר כונה "משולש ברמודה הישראלי". עד היום, 12 וחצי שנים מאז הירי ההוא, היא מסרבת לקבל את קביעת המשטרה שאחיה הרכיב אקדח מאולתר וירה בעצמו בטעות בחזה.
"הוא קיבל קליע בתוך הלב", רחל אומרת. "הוא נורה בלב. במשטרה טענו שהוא יצר נשק מאולתר ונפלט ממנו כדור, אבל הרופא בבית החולים אמר שזה לא יכול היה להיות מקרוב, כי אם זה היה המצב אז הלב שלו היה מתפוצץ. כששוטרי מז"פ הגיעו לדירה הם פירקו חתיכה של כיסא ואמרו שזה היה ניסיון ליצור נשק. היה בקיר חור ממסמר, והם אמרו שזה החור של הירי, וטענו גם לשימוש בסמים. דוד היה מאושפז במשך חצי שנה בבית החולים זיו בצפת, מתוכם חודש בטיפול נמרץ. הוא נלקח לתא מעצר אחרי ניתוח בלב, והיה צריך לחזור לבית החולים בגלל זיהום. זו הייתה רשלנות גדולה מצידם". המשטרה סירבה להגיב לטענותיה.
לדברי האחות, "מאז אותו אירוע, פיזית, צד שמאל של דוד לא חזר לתפקד אותו דבר. מבחינת הטראומה, דוד אף פעם לא דיבר על זה. הוא טיפוס מופנם, לא מדבר על רגשות ועל מה עובר עליו. הקשר שלנו היה כזה שהוא היה מגיע בכל יום שישי והייתי מביאה לו אוכל ודברים לשבת. הוא לא היה משתף אותי במה שעובר עליו ובמה שהוא עושה, הוא ניסה לחיות ולהמשיך הלאה. הוא לא התגייס בגלל הפציעה שלו, קיבל פטור, ובכל זאת התנדב לשירות לאומי".
רחל לא דאגה, ואז הגיע ה-28 לחודש
וזה לא שמלבד האירוע הזה חייו של דוד היו קלים. דוד הוא האח הרביעי מבין חמישה, מתמודד נפש שהתגורר בצפת. הם גדלו ב"שכונות הקשות של העיר", כך לדברי האחות, והתמודדו עם לא מעט אתגרים שהובילו את דוד למצב נפשי רעוע. "צפת היא עיר לא פשוטה, יש חוסר בציוויליזציה", היא אומרת, ומפנה טענות קשות אל המשטרה שלדבריה "התנכלה" לנערים על רקע שימוש בקנאביס. בתור ילדה, היא מספרת, הרגישה התנכלות כזו מאחר שלאביה היה רישיון לשימוש בקנאביס רפואי. במענה לפניית ynet המשטרה סירבה להתייחס לכך.
לפני יותר מ-20 שנים הוריו של דוד התגרשו, אירוע שהשפיע עליו גם כן. לפני כחמש שנים, אימו החליטה לעבור לגור בארצות הברית, לצד שני אחיה. "זה שינה בו משהו", אומרת האחות. "היה לו קשה לקבל את זה, הוא היה קשור אליה ונכנס לשוק. הוא לא האמין עד לרגע האחרון שהיא טסה. הוא היה תמיד בקשר עם אבא, אבל עם אמא יותר".
"דוד היה נעלם מדי פעם", מודה אחותו. "אבל בכל 28 לחודש הוא היה בא אליי לקבל את הקצבה של ביטוח לאומי. הוא היה אמור להגיע לארוחה אצלי בערב חג שני, וגם אמא שלי שהגיעה מארה"ב. כשהוא לא הגיע היא ביקשה שאבדוק מה איתו, כי הייתה לה תחושה לא טובה. אמרתי לה שהכול טוב, כי חשבתי שאין סיכוי שדוד יפספס את ה-28 לחודש ולא יגיע לקחת את הכסף כמו תמיד. אבל היום הגיע, והוא לא בא. באותו רגע הלכנו לתחנת משטרה והודענו שהוא נעדר".
לפי המשטרה, דוד נראה לאחרונה באזור צפת, שם התגורר, ב-15 באוקטובר - יום לפני ערב סוכות. האם הספיקה לראות אותו גם כן בביקורה בארץ, ולא הבחינה בהתנהגות חריגה מצידו. "הוא היה עם תיק והיא חשבה שהוא בדרך למירון, או שהוא יעשה עם אבא שבת", אומרת רחל. "היא התחילה לחשוד כשהוא לא בא בחול המועד. בכל פעם שהיא מבקרת בארץ הם עושים יחד הליכות, יושבים, מדברים. היא הרגישה שהפעם הוא מרוחק ונלחצה. הייתה לה תחושה לא טובה".
"מאז שנעלם, חיפשנו את דוד באזור מירון, בבית שלו בצפת, ודיברנו עם חברים ושאלנו אם הם ראו אותו בזמן האחרון", מספרת רחל, שראתה את דוד בפעם האחרונה לפני יום כיפור. "גם באבטחה במירון בדקנו, והבנו שאין כלום".
"גדלנו באזור היערות האלה כל החיים"
לא לחינם זכה האזור בין צפת למירון לכינוי "משולש ברמודה". השטחים הפתוחים והסבוכים, הרוחניות והמקומות הקדושים מתערבבים שם בשנים ארוכות של מצוקה וגם הזנחה. אופיו של המקום מביא אליו גם טיפוסים מפוקפקים וחברי כתות, שמוצאים בו מעין שטח הפקר - ואת המחיר משלמים עשרות אלפי אזרחים ישרי דרך. "מירון זה אזור שמושך אליו אנשים בהיבט המיסטי, הקבלי", אמר בחודש שעבר ל-ynet אלי בן טובים (64), שאחראי על מתנדבי חיפוש הנעדרים בגזרה הצפונית כבר 30 שנים. "הרבה אנשים רואים במקום הזה עיר מקלט, למשל כאלה שרוצים להתבודד".
החיפושים בדצמבר
(צילום: דוברות יכ"ל)
לדברי רחל, אחיה דוד לא היה אדם דתי אבל הוא "פלירטט" עם הדת לפרקים. כך למשל, לפני כשנתיים וחצי הוא חזר לפתע בתשובה, "משהו קיצוני, כולל ישיבות בירושלים וחתונה. אחרי חצי שנה הוא התגרש - ואז חזר לעצמו וירד מכל הג'ננה הזו של הדת".
לרחל יש טענות קשות כלפי המשטרה, שלטענתה לא עושה די כדי לאתר את אחיה. "כשהוא לא בא לקחת את הכסף שלו הבנתי שזה משהו רציני, אבל כשנפגשנו עם החוקרת בתחנה לא היה נראה שהיא מרוכזת בסיפור", היא טוענת. "בערב התקשרתי לשאול מה עם התלונה שהגשתי, והבנתי שאני צריכה להגיע שוב כי החוקרת לא כתבה את כל הפרטים. העבירו אותנו לחוקר אחר, התחיל התהליך שקשור להיעדרות ודיברנו גם עם יחידת הכלבנים. כל זה, ויצאו לחיפושים בסך הכול פעמיים. שאלתי אם מחפשים את הטלפון שלו ואיך זה עובד, אבל לא הרגשתי שיש מענה.
"פעם אחת אבא שלי התקשר ואמר שנראה לו שהוא ראה את דוד יורד מאוטובוס. אמרתי לשוטר, והוא אמר שאני צריכה להגיע למסור עדות כדי לפתוח מצלמות. על כל משהו קטן זימנו אותי לתחנה כדי שאתן עדות. ביקשתי שאולי יחפשו אותו בישיבות בירושלים, וגם על זה ביקשו שאגיע לתחנת המשטרה לתת עדות. המשטרה לא בקשר איתי כבר חודשיים. אני מכירה אנשים מכיתות כוננות, אמרו לי ש'סימנו וי וזהו'. אני בספק אם הם ירדו באמת לשטח כמו שאני עשיתי, יצאתי לסיבובים ביערות וחיפשתי לבד".
לפני כחודש יצאה המשטרה, יחד עם יחידת הכלבנים וארגוני מתנדבים, לסיבוב נוסף של חיפושים אחר דוד ואחר ארבעה נעדרים נוספים מהשנים האחרונות באזור מירון - מוישי קליינרמן, היימנוט קסאו, רפאל חיים חדד ומשה אילוביץ'. "לאף אחד לא באמת אכפת, וגם כשנתתי לשוטרים טיפים, הם הקשו ולא פעלו", טוענת רחל. "הם יושבים רגל על רגל. החוקר אמר לאחי הגדול: 'אל תפנה אליי יותר', אחרי שהוא נכנס בו על התנהלות המשטרה״.
“אני לא יודעת מה קרה לדוד. כבר כל הקונספירציות עברו לי בראש", היא אומרת בייאוש. "הוא בחיים לא היה מזיק לעצמו. האחרון שהיה הורג את עצמו - זה דוד. הוא רצה להיעלם, או שמישהו פגע בו. אם הוא רצה להיעלם זה מעיד על כמה זה קל, כי זה לא מעניין אף אחד פה. אני מיואשת. אני לא מצליחה לדמיין את הרגע שהוא חוזר, ולא יודעת אם יש תקווה שהוא יחזור. משה אילוביץ' לא חזר שש שנים, מוישי קליינרמן לא חזר שלוש שנים, אין תקווה. במיוחד עם משטרת צפת. אם ילדה קטנה לא מוצאים, את היימנוט, אז אין סיכוי".
"יש לי רגשות קשים בגלל המצב", אומרת האחות. "הרבה זכרונות, הרבה ציפיות. האם הוא חי? איך הוא מרגיש? קר לו? האם קפוא לו בצפון או איפה שהוא נמצא? אנחנו כבר שלושה חודשים חיים בחוסר ודאות, ואני בוהה בכל אדם שמזכיר לי את דוד ברחוב. במשך שבועות חיפשתי אותו ביערות, נסעתי באוטו וחשבתי איפה הוא יכול להיות. תליתי פוסטרים במירון, בטבריה, ברמת הגולן. הוא אוהב טבע ולטייל, הוא איש מצחיק, גדלנו באזור היערות האלה כל החיים. הוא מבין בזה, הוא איש למדן שלמד באוניברסיטה הפתוחה ואוהב מדע וידע. את כל יערות צפת הוא מכיר בעל פה, כל שביל, אפילו שזה אזור ענק. אז אני לא חושבת שהוא הלך שם לאיבוד".
"דוד היה היחיד שצלצל לי בפעמון בבית, אז ביקשתי מכולם לא לצלצל כי האינסטינקט הראשון שלי הוא לחשוב שזה דוד", אומרת רחל. "אם הוא שומע אותי, הייתי רוצה להגיד לו: 'תחזור הביתה יא מניאק'. זה מה שאני רוצה להגיד לו. אני לא מבינה מה הקטע".
ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: ״עם קבלת הדיווח אודות היעדרותו של דוד פדידה, שהתקבל כשבועיים לאחר שנראה לאחרונה, נפתחה חקירה. במסגרתה, בוצעו פעולות איתור נרחבות, תוך שימוש במגוון אמצעים במספר אזורים בהם התקבלה אינדיקציה להימצאותו האפשרית. נמשיך לבדוק כל פיסת מידע בכלל האמצעים העומדים לרשותנו במטרה לאתרו״.
