ישראל, כבר מזמן הייתה זקוקה למסר רציני לתושבי הרצועה. גם רמקולים שמשדרים להם מסר מראש ממשלת ישראל הם רעיון לא רע. הנה הזדמנות אדירה לומר להם: עשו לכם שטיפת מוח. חמאס הוא האויב שלכם. שנאה וטרור הובילו אתכם מאסון לאסון. אנחנו מושיטים לכם יד לשלום. אנחנו לא רוצים לפגוע בכם. לא בילד אחד. לא באישה אחת. לא בחף מפשע אחד, גם אם הוא תמך בחמאס. כך שלמענכם, למעננו, למען עתיד טוב יותר – אתם זקוקים ל-FREE PALESTINE – מחמאס. אנחנו מושיטים לכם יד לשלום.
ספק אם זה היה משפיע עליהם. אבל בתחבולות עושים מלחמה. ובכלל, עם מסר כזה, שהיה צריך להישמע מזמן, כבר ב-8 באוקטובר, מה היה לנו להפסיד? כלום. אפס. הרי אם זה לא היה משפיע על חמאס, ולא את תושבי הרצועה, זה היה משפר את מצבה של ישראל. לא, זה לא היה משנה שום דבר בקרב שונאי ישראל. הם לא רוצים פיוס. הם לא רוצים לשחרר את תושבי הרצועה מחמאס. אבל זה היה מונע את התבוסה האיומה והנוראה בחזית הבינלאומית.
הנה, אם כבר יוזמים אירוע תיאטרלי, שאולי אפילו בעולם ישימו אליו לב, זו הייתה כולה להיות הזדמנות לומר משהו שהיה מסייע לישראל. אבל לא נתניהו. מה פתאום. הוא חזר על אותן קלישאות. מה הוא מספר לעולם? שהמנהיגים שמדברים נגדנו הם בעצם בעדנו? הוא רציני? עסקאות ענק מבוטלות. היצוא נפגע. הוא עצמו כבר הבטיח אוטרקיה וספרטה, ועכשיו הוא רוצה לומר שזה לא באמת? הוא אמר גם דברים נכונים. נכון, האו"ם הודה ש־85% ממשאיות הסיוע נשדדו. אבל את הדברים הללו היה אפשר לומר עם מסר של שלום, של תקווה, של יוזמה מפתיעה להפסקת אש. וגם אם חמאס היה דוחה את ההצעה, וגם אם חמאס היה מתעקש על חזרה ללחימה, ישראל הייתה משפרת במשהו את מצבה. היה צורך לעשות את זה מזמן. אבל במצב שנוצר – אף פעם לא מאוחר. משום שהחזית המדינית לא פחות חשובה מהצבאית.
כך שלא ברור למי בדיוק כיוון נתניהו את דבריו. את הנאומים בסגנון "אנחנו צודקים", "תשעים אחוז מהפלסטינים הם חמאס" ו"הם רוצים מדינה במקום ישראל ולא לצד ישראל" – צריך לשאת רק אחרי שמושיטים יד לשלום. משום שנתניהו רק הסביר מדוע הוא ממשיך בדיוק נמרץ באותה דרך, למרות שזו בדיוק הדרך שהובילה אותנו לכישלון. דוגלס מארי ונפתלי בנט משכנעים הרבה יותר טוב ממנו. הוא צריך להציע אלטרנטיבה. והוא לא הציע. הוא רק התגרה. "לא אתן למנהיגי המערב לדחוס מדינה פלסטינית לגרוננו".
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזיוכי מישהו חשב אחרת? במקום להגיד מה לא, נתניהו היה צריך לומר מה כן. משום שזה נכון שהפלסטינים אף פעם לא רצו מדינה. אבל כאשר הקואליציה שלו גם מקימה עוד ועוד התנחלויות ומאחזים וגם זוממת על סיפוח וריבונות וגם אומרת "לא" גדול לכל יוזמה מדינית, בוודאי למדינה פלסטינית – אז הטענות שלו נשמעות מגוחכות. מי בדיוק קונים אותן?
ישראל הגיעה להישגים אסטרטגיים מדהימים, מול איראן והחיזבאללה. אבל הם מתפוגגים ונעלמים מול התנהלות שמובילה את ישראל למפולת אסטרטגית. מדי פעם יש תקווה שנתניהו יתעשת. אולי, רצינו לקוות, יגיע מסר חדש עם הרמקולים ברצועה. אבל כלום לא קרה. אפשר לכבות את הרמקולים.
