בשבועות האחרונים התקשורת מוצפת בסיפורים מדאיגים על בני נוער: חבורות רחוב אלימות, רציחות, עלייה בפשיעת בני נוער ובפתיחת תיקים פליליים, מסיבות סיום שהסתיימו באלימות, עימותים אלימים בין תלמידים, מורים והורים, והרשימה עוד ארוכה. מול כל זה נדמה שכולם שואלים בדאגה: מה קורה לנוער שלנו? אבל אולי השאלה האמיתית צריכה להיות אחרת: מה חשבנו שיקרה?
1 צפייה בגלריה
עצרת מחאה בבאר שבע כנגד האלימות והדלקת נר לזכרם של דסטאו צ'יקול וימנו זלקה
(צילום: הרצל יוסף)
כבר שש שנים שילדים ובני נוער בישראל אינם חווים רצף לימודי, רגשי וחברתי תקין. הילדים שהיו בכיתה א’ בשנת 2020 מסיימים עכשיו את בית הספר היסודי. הם גדלו אל תוך קורונה, סגרים, בידודים, זומים, מלחמות, אזעקות, חרדה לאומית וחוסר יציבות מתמשך. גם תלמידי החטיבה והתיכון איבדו שנים קריטיות של למידה, שגרה, גבולות וסמכות.
וכדרך העולם, כשנוצר ריק - הוא מתמלא. וככה בדיוק, במקום כיתה, שיח, מבוגר משמעותי ותחושת מסגרת ושיגרה, נכנסו טיקטוק, אינסטגרם, ווטסאפ בהם הילדים נחשפים, בין היתר, לסרטונים אלימים, אתגרי רשת, פייק, AI ותוכן בלתי פוסק שלא תמיד הוא מותאם גיל, ופעמים רבות אין בו אבחנה בין מציאות, הצגה, אכזריות או משחק.
מה שעצוב הוא שהדור הנוכחי, העונה לשם "דור האלפא", הילדים שנולדו משנת 2010 ואילך, היה אמור להיות דור של יזמות, ידע, טכנולוגיה וחשיבה עצמאית. דור שנולד עם מסך ביד ועם גישה כמעט בלתי מוגבלת למידע. אבל כנראה כשמחברים ילדות דיגיטלית לקורונה, מלחמות, חרדה וחוסר גבולות, החשיבה העצמאית עלולה להפוך דווקא לחשיבת עדר, כזו שנעה אחרי טרנדים, סרטונים, ריגושים, אתגרי רשת ואלימות שמייצרת אדרנלין.
אני חייבת להודות שאת השינוי הזה אני רואה הלכה למעשה בשטח. בהרצאות שאני מעבירה לבני נוער, אני מרגישה שהסף הרגשי השתנה. בעבר, כשסיפרתי על נערה שתמונה אינטימית שלה הופצה ברשת, והובילה לטרגדיה, התלמידים היו מזדעזעים. היום חלקם שואלים אם יש סרטון שמראה איך זה בדיוק הסתיים: איך זה קרה? איך היא עשתה את זה? לא תמיד הם שואלים מרוע או מתוך רצון לצפות במוות אכזרי אלא לפעמים פשוט כי הגבול בין כאב אנושי לבין תוכן לצפייה היטשטש.
אגב, בחודשים האחרונים אני כמעט לא מספרת את הסיפור הזה. במערכת החינוכית חוששים ששיח על אובדנות עלול לעורר רעיונות. החשש מובן. אבל הבעיה היא שאם אנחנו לא מדברים איתם -הם עדיין רואים הכול. רק לבד. בלי מבוגר שיעזור להם להבין מה אמיתי ומה לא, מה מסוכן ומה נורמטיבי, מה פוגע ומה פלילי.
וזה לא נעצר שם. בשנה האחרונה אני מרצה לבני נוער גם על שימוש באפליקציות AI, כולל מקרים שבהם בני נוער “הפשיטו” דיגיטלית תמונות של נערות או נערים והפיצו אותן. פעם, כשהייתי אומרת שזו עבירה פלילית, ושאפשר לפתוח על זה תיק במשטרה, זה היה מרתיע. היום חלקם כבר יודעים את זה. השאלה שלהם אינה “איך זה ישפיע על החיים שלי?”, אלא “מתי סוגרים תיק פלילי?”. וזה כבר לא רק מדאיג. זה סימן אזהרה.
ועכשיו יגיע החופש
בעוד זמן קצר יגיע החופש הגדול. אלפי בני נוער יצאו מהמסגרות, יהפכו בין יום ללילה, יסתובבו ברחובות , ישתעממו, יחפשו ריגושים, ישהו שעות ארוכות יותר ברשתות, וחלקם יפרקו עוד יותר את מעט הגבולות שעדיין נותרו. וכשנוער פוגש שעמום, היעדר מסגרת, אלכוהול, גראס, לחץ חברתי, מסכים ותחושת "אין מי שרואה אותי" - זה עלול להפוך לקיץ מסוכן במיוחד.
השאלה היא לא רק מה יהיה עם הנוער בקיץ הקרוב או רגע לפני הבחירות. השאלה היא איזה אזרחים אנחנו מגדלים כאן. מה יקרה לחברה שבה ילדים גדלים שנים בלי רצף, בלי שגרה, בלי גבולות ובלי מבוגר שמצליח להחזיק עבורם מציאות יציבה
לכן, הטור הזה לא נועד על מנת לתאר עוד תמונת מצב קודרת. כאלה כבר יש לנו מספיק. הוא נועד לומר דבר פשוט: צריך לפעול עכשיו. הורים לא יכולים יותר להסתפק בשאלה "איפה הילד?" הם צריכים לשאול גם - עם מי הוא מסתובב? מה הוא רואה? מה מצחיק אותו? מה כבר לא מזעזע אותו? מה הוא חושב שמותר לו כי "כולם עושים"?
בתי הספר לא יכולים להסתפק בהוראה קונבנציונלית עד סוף יוני. הם חייבים לדבר עם התלמידים על החופש, על גבולות, על אלימות, על רשתות, על מיניות דיגיטלית, על AI, על אחריות ועל ההשלכות. הרשויות המקומיות חייבות לפתוח מרחבים לבני נוער: עבודה, התנדבות, ספורט, לילות לבנים מפוקחים, מדריכים בשטח, מקומות להיות בהם. לא רק “פעילויות קיץ” יפות בפרסום עירוני, אלא מסגרות אמיתיות שנותנות לנוער תחושת שייכות, משמעות ונראות.
נירית צוקצילום: אור קופליסוגם המדינה צריכה להתעורר. כי השאלה היא לא רק מה יהיה עם הנוער בקיץ הקרוב או רגע לפני הבחירות. השאלה היא איזה אזרחים אנחנו מגדלים כאן. מה יקרה לחברה שבה ילדים גדלים שנים בלי רצף, בלי שגרה, בלי גבולות ובלי מבוגר שמצליח להחזיק עבורם מציאות יציבה.
הגיע הזמן להפסיק לטמון את הראש בחול. הגיע הזמן להודות שיש לנו בעיה. הילדים שלנו לא לומדים ברצף כבר שנים. הם חשופים לאלימות בבית, ברחוב וברשת. הם חיים בעולם שבו השעמום הפך לאויב, הריגוש הפך למטרה, והמסך הפך למחנך המרכזי. אבל, אם נודה בזה עכשיו, במקום לחפש אשמים, ולהטיל את האחריות על גורם זה או אחר, אולי עדיין יהיה אפשרי לשנות את המצב. והכוונה היא לשינוי אמיתי, מהשורש. לא בעוד ועדה. לא בעוד קמפיין. לא אחרי עוד כותרת מזעזעת. עכשיו. רגע לפני החופש הגדול, לפני האירוע הבא. לפני שנשאל שוב, באיחור: איך לא ראינו?
הכותבת היא מומחית למחקר תרבות הילד והנוער, דוקטורנטית בתכנית לניהול ויישוב סכסוכים ומו"מ בבר אילן, ומנכלית פורטל "עשר פלוס" להורים (www.eserplus.net).
