אתמול (שלישי) התבשרנו כי התקיימה ישיבת ממשלה מיוחדת שעסקה בשיקום הצפון. ישיבה שעסקה בעתידם של עשרות אלפי תושבים, ביישובים שנפגעו, בעסקים שקרסו ובקהילות שלמות שמנסות לחזור לחיים אחרי חודשים ארוכים של מלחמה או עוד "הפסקת אש". מתוך כל שרי הממשלה הגיעו שלושה שרים בלבד - וראש הממשלה שהופיע באיחור של שעה (וזה בעקבות הביקורת הציבורית שקיבל).
אבל רגע, אני לא רוצה לדבר על אלה שלא הגיעו. הטור הזה מוקדש דווקא לאלה שכן, כי במדינת ישראל של 2026, כששר מגיע לישיבת עבודה צריך לדעת גם לפרגן.
אז לשלושת השרים שהגיעו - לא יודעת מה איתכם אבל כל הכבוד לכם. הבנתם כנראה שמטרת התפקיד שלכם היא לא רק להצטלם, להתראיין, לצייץ או להעלות סרטון עם מוזיקה דרמטית לרשתות החברתיות. הבנתם שיש גם רגעים פחות זוהרים. רגעים שבהם צריך פשוט להגיע ולעבוד. אתם הבנתם את גודל השעה. הבנתם ששיקום הצפון הוא לא עוד סעיף בסדר היום ולא עוד כותרת שאפשר לדחות לשבוע הבא. הבנתם שמאחורי המילים "שיקום הצפון" יש אנשים אמיתיים. בעלי עסקים שמנסים להרים מחדש את מה שהתפרק. משפחות שעדיין לא בטוחות אם יש להן לאן לחזור. ילדים שהחליפו בתי ספר, הורים שאיבדו הכנסה וקהילות שלמות שמחכות שמישהו בירושלים יתייחס אליהן כאילו הן באמת חשובות.
אני לא יודעת אם קראתם אבל בזמן שהתקיימה הישיבה הזאת, רוב חבריכם לממשלה היו במקום אחר. בבת מצווה, אבל בלי שמות. בלי שאף אחד תכנן, קיבלנו את אחד הדימויים המדויקים ביותר למצב המדינה: הייתה מסיבה אחת שעסקה בעתידו של הצפון והייתה מסיבה אחרת. רוב השרים בחרו במסיבה האחרת. לרגע זה הרגיש כמו גרסת הכנסת ל-"הקיץ של אביה". כולם הלכו למסיבה. רק לא לזאת שהכי הייתה צריכה אותם.
רות אלבזצילום: סתיו ברקאיוהאמת היא שהסיפור בכלל לא קשור לבת המצווה. הבעיה היא שהאירוע הזה חשף בצורה כמעט מושלמת את סדרי העדיפויות של הממשלה. כי כבר קרוב לשנתיים הצפון מקבל בדיוק את אותו המסר. לא בנאומים ולא בהודעות לעיתונות, אלא במעשים. אתם חשובים אבל תמיד יש משהו חשוב יותר. הרי כשצריך להגיע להצבעה שמצילה את הקואליציה, כולם מגיעים. כשצריך להילחם על תפקיד, על תקציב או על אינטרס פוליטי, אין כיסאות ריקים. כשצריך להצטלם בגבול הצפון, תמיד מוצאים זמן. אבל כשצריך לקיים ישיבה מיוחדת על עתידו של אזור שלם, פתאום מתברר שלרוב השרים יש תוכניות אחרות.
אולי בגלל זה הכעס של ראשי הרשויות בצפון היה גדול ככ. לא בגלל ישיבה אחת, אלא בגלל התחושה המוכרת. התחושה שגם אחרי כל מה שעבר על האזור הזה, גם אחרי חודשים של פינוי, פגיעה כלכלית וחוסר ודאות הוא עדיין לא מספיק חשוב כדי להביא את שרי הממשלה לחדר אחד. אז כן, מגיעה תודה לשלושת השרים שהגיעו אבל לא משום שעשו משהו יוצא דופן, והעובדה שבשנת 2026 אנחנו מרגישים צורך להודות להם על זה, היא כנראה הסיפור העצוב ביותר בכל הפרשה הזאת.
