הבוקר (שלישי) נכנסים 2.5 מיליון תלמידים בשערי בתי הספר. יהיו שם חולצות לבנות, תיקים חדשים וילדים נרגשים, אבל דווקא היום0, 56 ימים לפני בחירות גורליות, חשוב שנזכור את ה-28 בפברואר. ביום הזה פרצה המלחמה מול איראן: העורף הופגז, בתי הספר נסגרו וחייהם של מיליוני ילדים והורים שובשו.
(צילום: מוטי קמחי)
ומה עשתה ממשלת ישראל? במשך 40 ימי לחימה עצימה היא לא קיימה אפילו דיון אחד על חינוך. שר החינוך פרסם מתווים לחזרה ללימודים רק כדי לשנות אותם כמה שעות אחר כך, שר האוצר ושר החינוך החליפו האשמות - וראש הממשלה דאג להעביר חמישה מיליארד שקלים בכספים קואליציוניים לחינוך החרדי המפלגתי ולמאחזים. למטרות הפוליטיות של הקואליציה נמצאו מיליארדים, והילדים שלנו נותרו מאחור.
אבל המלחמה לא יצרה את הפקרת החינוך הממלכתי, היא רק חשפה אותה. במקום לתת גיבוי למורים ולמנהלים המחנכים את הדור הבא של הדמוקרטיה, שר החינוך איים על אלו מהם שהתעקשו להמשיך לחנך לדמוקרטיה. ארגונים ליברליים הורחקו מבתי הספר הממלכתיים בזמן שארגונים חרד"ליים המשיכו לפעול בהם, וספר האזרחות הנלמד בבתי הספר הוא עדיין זה שנכתב בידי אנשי פורום קהלת. בינתיים משבר המורים מחריף: מעטים נכנסים למקצוע, רבים עוזבים - ובמערכת החינוך חסרים כ-30,000 מורים.
האמת הלא נעימה היא שהפקרת החינוך הממלכתי לא התחילה בממשלה הזאת. היא נבנתה במשך 25 שנה, גם כשמפלגות דמוקרטיות-ליברליות היו שותפות מרכזיות בממשלה והמספרים ממחישים זאת. מתוך תשעה שרי החינוך שכיהנו בישראל ב-25 השנים האחרונות, שבעה הגיעו מגוש הימין-דתיים-חרדים ורק שניים ממפלגות ליברליות. בעשור וחצי הזה היו גם עשרה סגני שרי חינוך- כולם מהמפלגות הדתיות והחרדיות. אותו פער מופיע בהסכמים הקואליציוניים - המקום שבו רואים על מה פוליטיקאים באמת מתעקשים. 225 סעיפים הנוגעים לחינוך נכנסו להסכמים הקואליציוניים ברבע המאה האחרונה. המפלגות החרדיות הכניסו 158 מהם, והמפלגות הדתיות 52. והמפלגות מימין, ממרכז ומשמאל שקהל בוחריהן מגיע מהחינוך הממלכתי? 15 בלבד.
התוצאות בהתאם. כפי שהודתה המדינה עצמה בבג"ץ השוויון בחינוך ביוני האחרון, תלמיד תיכון ממלכתי-דתי מקבל תקציב הגבוה בכ־28% מתלמיד תיכון בחינוך הממלכתי. אלו כ-10,000 שקל יותר בשנה, לא פחות מ-4 מיליארד שקלים בשנה במונחים של תקציב מדינה. וכך, בחינוך הדתי, וגם בחרדי, נבנתה מערכת שלמה לטיפוח זהות ותפיסת עולם - ישיבות ואולפנות, מכינות וישיבות הסדר, גרעינים תורניים ואגפי זהות יהודית מתוקצבים היטב. בחינוך הממלכתי, הזרם הגדול בישראל, לא נבנתה תשתית מקבילה שמטפחת באופן שיטתי זהות יהודית, דמוקרטית וליברלית.
ואז אנחנו מתפלאים על התוצאות
לפי נתוני המכון הישראלי לדמוקרטיה, בין 2015 ל-2023 זינק פי שניים וחצי שיעור בני הנוער והצעירים הסבורים שליהודים בישראל צריכות להיות יותר זכויות מלא-יהודים. האמון של צעירים בבית המשפט העליון הידרדר, וקונספירציות, הסתה וגזענות חודרות עמוק יותר. קשה להאשים רק את בני הנוער. מה בדיוק בחינוך שלהם היה אמור לגרום להם לחשוב אחרת?
אבל יש גם נקודות אור. וב-1 בספטמבר הזה יש גם סיבה לאופטימיות. אחרי שנים שבהן הפוליטיקה הדמוקרטית-ליברלית הפקירה את החינוך, משהו מתחיל להשתנות. מרבית מפלגות גוש השינוי פרסמו תוכניות עבודה בחינוך, ופוליטיקאיות פופולריות מצהירות על כוונתן להיות שרות החינוך בממשלה הבאה.
ב-1 בספטמבר הזה יש גם סיבה לאופטימיות. אחרי שנים שבהן הפוליטיקה הדמוקרטית-ליברלית הפקירה את החינוך, משהו מתחיל להשתנות. מרבית מפלגות גוש השינוי פרסמו תוכניות עבודה בחינוך, ופוליטיקאיות פופולריות מצהירות על כוונתן להיות שרות החינוך בממשלה הבאה
לפי סקר שערך מכון מדגם עבור הקואליציה להצלת החינוך הממלכתי, 80% מהישראלים סבורים שהפער התקציבי לרעת החינוך הממלכתי אינו מוצדק, 62% תומכים בהקמת מועצה לחינוך הממלכתי בדומה לזו הקיימת בחינוך הממלכתי-דתי, ו־66% מתומכי גוש השינוי סבורים ששר או שרת החינוך הבאים צריכים להיות מי שילדיהם לומדים בחינוך הממלכתי.
איך מתרגמים את ההתעוררות הזאת לשינוי אמיתי?
ראשית, המפלגות הדמוקרטיות-ליברליות צריכות לדרוש את תיק החינוך בממשלה הבאה, ולהיאבק לכך ששר או שרת החינוך הבאים יהיו מי שילדיהם לומדים בחינוך הממלכתי - הזרם הגדול והמופקר ביותר.
שנית, יש לסיים את האפליה של החינוך הממלכתי. לא לקחת שקל מתלמידי החינוך הממלכתי-דתי, אלא לתת גם לתלמידי החינוך הממלכתי את מה שמגיע להם: שעות ומשאבים לטיפוח דמוקרטיה ליברלית, יהדות פתוחה שהיא מקור השראה ולא כפייה, שוויון מגדרי, תרבות עברית ואוריינות דיגיטלית שתחסן את ילדינו מפני הסתה ושקרים. כן, חינוך למדינה יהודית ודמוקרטית חשוב לא פחות ממיומנויות טכנולוגיות ולימודי תוכנה. גם איראן וסין הן מעצמות טכנולוגיות, אבל דמוקרטיה דורשת מערכת חינוך שמחנכת לדמוקרטיה.
שלישית, כדי שהשינוי לא יהיה תלוי בשר התורן, צריך להקים מועצת חינוך ממלכתי־עברי, בסמכויות דומות למועצת החינוך הממלכתי־דתי, שתתווה את תוכנית הלימודים, תהיה מעורבת במינויים בכירים ותשמש שומרת סף. גם החינוך הממלכתי־ערבי זכאי למבנה דומה, גם החינוך הממלכתי-חרדי. מעל המועצות הזרמיות צריכה לפעול מועצה לאומית לחינוך שתטפח את המכנה המשותף הכלל־ישראל שכה נחוץ לנו.
רביעית, הממשלה הבאה חייבת להפסיק לתקצב את החינוך החרדי הפרטי המפלגתי ולהשקיע בחינוך הממלכתי-חרדי. לא להתנות תקציב בלימודי ליבה- זה לעולם לא עובד והמדינה לא באמת יודעת לפקח על זה- אלא להפסיק לממן בתי ספר בבעלות מפלגות ולעשות בינוי מאסיבי של בתי ספר ממלכתיים-חרדים. מכאן גם יצמח השינוי הגדול ביחסים בין המדינה לחרדים – ותתפתח זיקה למדינה, לערכיה ולצה"ל.
רמי הודצילום: תום גניחמישית, וחשוב מכול, צריך להשקיע בצוותי ההוראה והניהול. לא באמצעות חוזים אישיים לעשרה חודשים, אלא באמצעות הפיכת ההוראה לפרופסיה שאנשים מצוינים רוצים להיכנס אליה ולהישאר בה: שכר טוב יותר, פחות בירוקרטיה, הכשרה ואופק מקצועי והרבה יותר אמון וגיבוי.
אם מדינה צעירה, ללא כסף בקופה, ידעה לבנות חינוך ממלכתי שטיפח דורות של ישראלים משכילים, מצליחים, ציונים ודמוקרטים, מדינה חזקה ועשירה הרבה יותר יכולה להפוך את המשבר העמוק לתיקון גדול. זו ההזדמנות הגדולה של החינוך בממשלה הבאה. אסור שנפספס אותה.
רמי הוד הוא מנכ"ל המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון ומחבר הספר: "שעת אפס: איך ויתרנו על החינוך וקיבלנו הפיכה משטרית - ואיך נתקן"
