אתמול (ראשון) בבוקר, חודש בדיוק לפני הבחירות, פורסמה באתר זה כותרת ראשית על הקמפיינים של המפלגות השונות בבחירות הקרובות לכנסת. בראשה התנוססה התמונה של ראשי המפלגות המתמודדות - הפלא ופלא, כולם גברים.
כבר כמה חודשים שהפרצופים האלו ניבטים אלינו בכל דיווח על בחירות 2026. ובכל זאת, בכל פעם מחדש יש משהו מטלטל בלראות את התמונה. לא משום שהיא חריגה אלא בדיוק משום שהיא כל כך רגילה. בשנת 2026, במדינה שבה נשים הן מחצית מהאוכלוסייה, בבחירות גורליות לעתיד המדינה אין נשים בראשות אף אחת מהמפלגות המתמודדות.
זה לא תמיד היה כך על אף שמעולם לא הייתה מערכת בחירות עם יותר מ-2 מפלגות בראשות נשים. למעשה גם כשהיו שתי מפלגות, אחת מהן בסוף לא עברה את אחוז החסימה.כבר בבחירות הראשונות, ב-1949, היו שתי מפלגות בראשות נשים – ויצ"ו והאישה הפועלת הדתית כשהראשונה אף הכניסה לכנסת את רחל כהן-כגן. ויצ"ו קיבלה 5,173 קולות ומנדט אחד, ואילו הרשימה של הנשים הדתיות לא עברו את אחוז החסימה.
בהמשך היו גולדה מאיר, שולמית אלוני, ציפי לבני, זהבה גלאון, מרב מיכאלי ונשים נוספות שעמדו בראש מפלגות. אבל במבט על כמעט שמונה עשורים של פוליטיקה ישראלית, אלה עדיין היוצאות מן הכלל.
לכן הדבר המעניין בתמונה שהתפרסמה אינו אלא התגובה אליה. הרשתות התמלאו בשאלה המתבקשת: איפה הנשים? ביקורת דומה נשמעה אחרי פגישתם במוצאי שבת של חמישה מראשי מפלגות האופוזיציה. גם שם התקבלה שוב אותה תמונה מוכרת: שולחן שבו מתקבלות החלטות פוליטיות, וסביבו גברים בלבד.
הפגישה בביתו של יאיר לפיד
( צילום: ליהיא לפיד)
אפשר היה לחשוב שאחרי כמעט שמונים שנה העין הישראלית כבר התרגלה. מתברר שלא. וזה אולי אחד השינויים החשובים שמתרחשים עכשיו בפוליטיקה הישראלית: מה שהיה במשך שנים שקוף, מתחיל לצרום. יש לכך גם הקשר בינלאומי. דו"ח הפער המגדרי העולמי של הפורום הכלכלי העולמי, שפורסם החודש, מציב את ישראל במקום ה-71 בעולם בשוויון מגדרי, אבל רק במקום ה־93 בהעצמה פוליטית. בעולם כולו, הפוליטיקה נותרה התחום הרחוק ביותר משוויון: רק 22.1% מהפער הפוליטי נסגר. יש מדינות שגם הפער הפולטי נסגר, בכולן נשים עומדות בראשות מפלגות. זה חלק מהשינוי, מהתיקון.
אין שוויון שמגיע מעצמו, מערכת הבחירות הזו תקבע את הכיוון אליו ישראל תלך בשנים הקרובות, האם אל עוד הדרה, או יותר שותפות ושוויון
דוגמא מרתקת היא הבחירות בשוודיה שהתקיימו לפני שבועיים, נשים עומדות בראש שש מהמפלגות המרכזיות. מגדלנה אנדרסון, שכבר כיהנה כראשת הממשלה הראשונה בתולדות שוודיה, התמודדה בבחירות האחרונות שוב על הנהגת המדינה ומפלגתה זכתה במירב הקולות, ובימים אלו יש משא ומתן לקראת הקמת הממשלה שבה ככל הנראה יכהנו 50% נשים. דברים אלו לא קרו ביום אחד. הם תוצאה של שנים של שינוי בתוך המפלגות, מנגנונים לקידום ייצוג שוויוני, ושינוי עומק בתפיסת הפוליטיקה ומי אמורים ואמורות להימצא במוקדי קבלת ההחלטות.
אולי בכל זאת נמצאת בשורה בבחירות בישראל
אמנם אין אישה בראש מפלגה מרכזית, אבל מתחת לראשי המפלגות התמונה כבר מתחילה להשתנות. בכמה מהרשימות שמתמודדות בבחירות האלה נשים מהוות מחצית מהמקומות הריאליים או קרוב לכך. בפעם הראשונה אנחנו עשויות לראות כמה סיעות שבהן השוויון אינו שריון לאישה אחת או שתיים, אלא חלק ממבנה הרשימה.
זה חשוב לא רק לכנסת שתיבחר בעוד חודש, ראשות המפלגות של הבחירות בעשור הקרוב לא יוצנחו מלמעלה, כנראה. הן נמצאות היום במקום השני, השלישי, הרביעי והחמישי ברשימות. הדרך לראות בעתיד יותר נשים בראש מפלגות עוברת בשאלה מי נמצאת היום בחמישייה הראשונה, ועתידה לקבל תיק בממשלה הבאה.
יש מעט מאוד דברים שאנחנו יכולות לדעת בוודאות חודש לפני הבחירות. הסקרים משתנים, מפלגות נעות סביב אחוז החסימה, ואין לנו דרך לדעת איזו קואליציה תקום. אבל דבר אחד כבר אפשר לבדוק בלי שום סקר, אם מפלגות גוש השינוי יקימו את הממשלה הבאה – נראה ממשלה שוויונית יותר, אם מפלגות הימין חרדים יקימו את הממשלה הבאה, הירידה בנשים במוקדי קבלת ההחלטות שהתחילה בממשלה הנוכחית תמשיך.
יעל יחיאלי צילום: שירה וייס השאלה לאן פנינו מעסיקה מאד את הציבור הישראלי, התמונה של כל ראשי המפלגות, מספרת עוד חלק מהסיפור של הפוליטיקה הישראלית. התגובות לתמונה מספרות תנועה מלמטה -יש ציבור שהתמונה הזו מייצרת אצלם אי נחת, הציבור הזה רוצה לראות את הפוליטיקה הישראלית שוויונית יותר. אין שוויון שמגיע מעצמו, מערכת הבחירות הזו תקבע את הכיוון אליו ישראל תלך בשנים הקרובות, האם אל עוד הדרה, או יותר שותפות ושוויון.
יעל יחיאלי, מייסדת ומנכ"לית מיזם 5050 מבית מרכזים לצדק חברתי
