לואיס הר (70), ששוחרר במבצע ההרואי של צה"ל לפני כחודש וחצי, סיפר על התנאים הקשים והפחד שחווה ב-129 ימי השבי - ועד שזכה לחזור לחיק משפחתו. בריאיון נרחב ל"דיילי מייל" הבריטי סיפר הר, שנחטף מניר יצחק ב-7 באוקטובר, על מחבלי החמאס שהחזיקו בו ובפרננדו סימון מרמן (60) ברפיח: "זה היה כמו סרט. הם התייחסו אלינו כאילו היינו כלבים ולא בני אדם, רמסו אותנו. ברברים אמיתיים".
בדיוק לפני החילוץ הר נשבר, ולא רצה שפרננדו יראה אותו בוכה. הוא כבר החל לאבד תקווה, ואז שמע פיצוץ אדיר בדירה שבה שהה בשבי. בתוך הכאוס, כך סיפר, הרגיש זרוע תופסת את רגלו, ולראשונה זה יותר מארבעה חודשים - שמע אדם שאינו מכיר, פונה אליו בעברית: "לואיס, זה צה"ל, באנו לקחת אותך הביתה".
לדבריו, "פתאום כל הלחץ השתחרר. אם החייל הזה היה אומר לי לקפוץ, הייתי קופץ. היינו לגמרי בידיים שלהם. ממש לגמרי. הייתה הרגשה של ביטחון מוחלט. היה ירי מכל הכיוונים, כמו בסרט. בחיים לא ראיתי דבר כזה. ידעתי שאני בידיים הכי טובות של חיילי צה"ל, שסיכנו את חייהם כדי להציל אותי". תוך 60 דקות הוא חזר לאדמת ישראל.
בימי השבי, כך תיאר הר, חלם לחבק את נכדיו. "הרגשתי את החיבוק שלהם, את חום גופם", אמר. "הרגשתי אותם כל הזמן. הרבה פעמים זה היה כאילו דיברתי איתם, הרגשה של קרבה. החלומות היו כל כך אמיתיים שהתעוררתי בבכי", אמר.
הר, שהיה עם ארבעה מבני משפחתו, שחזר את רגעי החטיפה: "נכנסו למנהרה כשמחבלים חמושים מובילים אותנו מלפנים, באמצע ומאחור. היה חשוך כל הזמן, האור היחיד היה מהטלפון. לא היה אוויר. זה הרגיש כאילו לעולם לא נצא משם". בשלב מסוים, כך סיפר, קבוצה נוספת של מחבלים החלה לרדוף אחריהם וצעקה: "יהודים! יהודים!". הר, יליד ארגנטינה, צעק בחזרה: "ארגנטינאים, ארגנטינאים! מסי, מסי!".
חמשת בני המשפחה הגיעו ליעד. מיאה ליימברג (17) הצליחה להסתיר את כלבתה בלה במורד המנהרות - מבלי שהמחבלים שמו לב. "היא לא יודעת שהיא כלב - היא חושבת שהיא בובה", צחק הר. "לא שמענו ממנה קול, היא הייתה יותר גיבורה מאיתנו".
התיעוד הדרמטי של רגעי החילוץ
(צילום: דוברות המשטרה)
לאחר יומיים בבניין אחד, בני המשפחה הועברו לדירה שנייה, שם שהו במשך 50 יום בחדר ללא חלונות. הם המציאו כינויים בספרדית לכל אחד מהמחבלים ששמרו עליהם, והקפידו לדבר בעברית מעט ככל האפשר, כדי שהחמושים לא יצליחו להבין אותם. לדברי הר, אחד המחבלים התעניין במיאה, צחק עליה ואמר שהוא "רווק ורוצה להתחתן איתה". כשהר אמר לו להפסיק, המחבל לגלג: "וואו, יש פה זאב". מאוחר יותר הוא חזר עם סכין גדולה ושיחק איתה כדי "להפחיד אותנו".
הר סיפר כי בני המשפחה ישנו על מזרנים מלוכלכים ו"דקים יותר מנייר", ואכלו שאריות של פיתות. "הייתה לוחמה פסיכולוגית מתמדת", אמר הר. "המחבלים אמרו לנו שלא כדאי לשוטט בחוץ, שירביצו לנו למוות. הם דאגו לספר לנו על כל כישלון של צה"ל ועל כל חייל שנהרג. אמרו לנו שאין לנו לאן לחזור, שקיבוץ ניר יצחק כבר לא קיים. הפצירו בנו לא לדבר בקול רם כי המל"טים, אם ישמעו אותנו, יעבירו את המידע לנתניהו שישלח מטוסים להפציץ אותנו - כי הוא לא רוצה שום עסקה. הם חזרו על המסרים האלו כל יום, בסופו של דבר זה נכנס לך לראש".
הר תיאר את רגעי האיחוד עם משפחתו. "הלב שלי התפוצץ מרוב אושר. חזרנו מהמקום הגרוע ביותר לטוב ביותר בפרק זמן כל כך קצר. זה נס". הוא סיכם את הריאיון בקריאה לשחרור יתר החטופים שנותרו בשבי. "זה כל כך נורא, כל כך קשה להם לחיות ככה", אמר, "אנחנו צריכים להחזיר אותם - את כולם".
